406. זאת ועוד, סעיף 2(א)(3.3) לנספח א' של החלטת הממשלה מיום 6.6.2004 קובע כי "הכוונה להשלים את תהליך הפינוי המיועד עד סוף שנת 2005", ובחינתה של הוראה זו מקרוב תלמדנו כי אין לפרש את סעיף 22(א) לחוק כמורה על הליך מדורג, על-פי גירסת העותרים. אכן, נתקשה לראות כיצד יהיה ניתן להחליט על פינויה של קבוצת יישובים אחת; לפנותה; להפיק לקחים מן הפינוי; לדון ולהחליט בפינויה של קבוצת יישובים שנייה; לבצע את הפינוי וכן הלאה, והכול עד לסיומה של שנת 2005. אם אין די בכך, הנה בדיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת הוספה לסעיף 22(א) הוראה שלפיה יום הפינוי שייקבע בצו יהיה בתום חמישה חודשים לפחות מיום פרסום הצו. אם נשלב עתה צורך זה בהוצאת צווי פינוי מעת לעת, נבין מעצמנו כי הליך הפינוי על-פי גירסת העותרים עלול לפרוש עצמו על-פני תקופת-חודשים ארוכה למדי, ואפשר אף על-פני שנים. בהקשר זה נזכור כי עיתוי השלמת הפינוי עד לסופה של שנת 2005 התחייב מלוח זמנים שישראל נטלה על עצמה כלפי כולי עלמא, ואימוץ המנגנון כדבר העותרים היה מביא בהכרח להפרת התחייבות זו. אין זאת אלא שהחוק, בסעיף 22(א) בו, והחלטת הממשלה מיום 6.6.2004 לא נתכוונו כלל למנגנון פינוי מדורג, כגירסת העותרים.
407. צירוף הדברים אלה אל אלה מוליך אל מסקנה נדרשת כי הוטל עליה על הממשלה – בסעיף 22(א) לחוק יישום ההתנתקות ובהחלטותיה מן הימים 6.6.2004
ו-20.2.2005 – לדון ולהחליט בנפרד בנושא פינויה של כל קבוצת יישובים מארבע הקבוצות המנויות בהחלטה מיום 6.6.2004; לצוות צווים הקובעים מועד פינוי בתום חמישה חודשים לפחות מיום פרסום הצווים, ולקראת מועד הפינוי לשוב לבחון אם יש בנסיבות אותה עת כדי להשפיע על הפינוי. זה המנגנון היוצר איזון בין כל הגורמים שלעניין, זה פירושו הראוי של סעיף 22(א) לחוק יישום ההתנתקות. אכן, החלטת הממשלה מיום 20.2.2005 – החלטה המורה על כינוסה של הממשלה לדיון ועל החלטה נפרדת לפינויה של כל קבוצה וקבוצה מארבע קבוצות היישובים – מגשימה כנדרש את הדרישה לכינוסה של הממשלה "מעת לעת" כדי להחליט בשאלת פינויה של
--- סוף עמוד 714 ---
כל אחת מקבוצות היישובים בנפרד תוך התחשבות בתכליתה של הוראת סעיף 22(א) לחוק יישום ההתנתקות.
408. סוף דבר: דעתנו היא כי הוראת סעיף 22(א) לחוק יישום ההתנתקות אינה קובעת – כטענת העותרים – מנגנון מדורג לפינוי ארבע קבוצות היישובים. דבר החוק אינו אלא זה, שמטיל הוא על הממשלה לדון בנפרד בפינויה של כל קבוצת יישובים, ומוסיף ומחייב הוא את הממשלה להתכנס מעת לעת לבחינת ההחלטה על פינויה של כל קבוצה על-פי הנסיבות שתשרורנה בעת ההחלטה. על רקע דברים אלה אין לנו אלא לקבוע כי צווי הפינוי הוצאו בסמכות וכדין, וכנדרש מכך נדחה את טענות העותרים.