417. נוסיף ונאמר עוד זאת: טיעוניהם הקולקטיביים של המתיישבים נשמעו כאמור באורח הולם מפי נציגיהם, ואולם גם זו אמת, כי טיעוניהם הפרטניים – אותם מטיעוניהם האינדיווידואליים אשר כיוונו עצמם לביטולה של התכנית – לא נשמעו בפרוטרוט. ואולם בתתנו דעתנו על נסיבות קבלתה וביצועה של החלטת ההתנתקות, נראה כי לא ניתן ולא נדרש היה לשמוע את טיעוניו של כל אחד ואחד מאלפי המתיישבים. וכאן עלינו לדייק בתיאור הדברים: ככל שהמדובר הוא בחקיקתו של חוק יישום ההתנתקות – הוא החוק שעל-פיו פועלות הרשויות כיום – בוודאי לא קנו העותרים זכות להשמיע טענותיהם עובר לחקיקה. כך נפסק זה מכבר (ראו בג"ץ 975/89 Nimrodi Land Development Ltd. נ' יו"ר הכנסת, מפי השופט ברק (להלן – פרשת Nimrodi [165]), בעמ' 158-157), וההלכה על מכונה עומדת היא עד עצם היום הזה. ואשר לשמיעת המתיישבים אישית עובר לציווים של צווי הפינוי, צווים אלה צווּ על-פי סמכות שהוענקה בחוק יישום ההתנתקות, וקשה להעלות על הדעת כי ראש-הממשלה ושר הביטחון חייבים היו להוסיף ולשמוע קודם החתימה על הצווים ופרסומם ברבים – אישית או באמצעות נציגים – את עניינם האישי של כל אחד ואחד מאלפי המתיישבים, מעבר לדברים שכבר נשמעו.
418. כללם של דברים: טיעוניהם של המתיישבים נשמעו באורח הולם, ובייחוד כך בתתנו דעתנו על אופייה של ההחלטה על ההתנתקות, החלטה שהיסוד הדומיננטי בה יימצא בשיקולים לאומיים-מדיניים-ביטחוניים מן המעלה העליונה. הואיל ומדברים אנו בשיקולי-על של המדינה, ובתתנו דעתנו על פרישתה הרחבה והייחודית של תכנית ההתנתקות, גם לא היה מקום לשמיעתם בנפרד של כל מתיישב ומתיישב. יתר-על-כן, בשים לב לטיבה של החלטת ההתנתקות ולגורמים שהולידו אותה, כל טיעון פרטני שהיה מתיישב יחיד יכול להעלות לא היה בכוחו להזיז את ההחלטה ממקומה. ראו והשוו: זמיר בספרו הנ"ל (כרך ב) [231], בעמ' 811-809; בג"ץ 353/65 מזרחי נ' ועדת השחרורים, שירות בתי הסוהר [166], בעמ' 175. מהי אפוא טענת העותרים ותישמע?
--- סוף עמוד 718 ---
האם הייתה חובה לשמוע את המתיישבים עובר לפרסום צווי הפינוי?
419. אף שקבענו כי טענות העותרים נשמעו באורח הולם, רואים אנו מחובתנו להוסיף ולהידרש לשאלה עקרונית שעלתה בטיעוני הצדדים והיא זו: האם קנו העותרים בענייננו, מעיקרו של דין, זכות טיעון? עמדת המדינה היא כי לא הייתה להם לעותרים זכות להישמע, בעיקר משום שהמדובר הוא בהחלטה שיטונית-ריבונית ובצווים – צווי הפינוי – שהם תקנה בת פועל תחיקתי, וכידוע אין לאדם זכות להשמיע טענות קודם התקנתה של תקנה בת פועל תחיקתי. העותרים משיבים, מנגד, כי בשל עומק הפגיעה בזכויותיהם ראויים היו להישמע לפני החלטת הממשלה על ההתנתקות, וכי מכל מקום ראוי לשנות מן ההלכה הקובעת כי אין זכות להשמעת טענות שעה שהמדובר הוא בתקנות בנות פועל תחיקתי. עוד טוענים הם כי צווי הפינוי אינם בגדר תקנה בת פועל תחיקתי כלל, שכן מופנים הם למתיישבים, דהיינו לקבוצה מוגדרת ומזוהה של אנשים ולא לציבור כולו. דעתנו היא כי במחלוקת זו שנפלה בין הצדדים ידה של המדינה על העליונה.