--- סוף עמוד 724 ---
"כעולה מתגובת המדינה, הממשלה וועדות השרים הפועלות מטעמה אינן נוהגות לזמן עדים בפניהן, ונתונים המשמשים בסיס להחלטותיהן מוצגים להם באמצעות נושאי תפקידים רלוונטיים המניחים חומר כתוב הנאסף או המוגש באמצעותם. נוכח טיבן של החלטות ממשלתיות ואופיין המדיני אין כל פסול בעקרונות שקבעה לעצמה הממשלה בכל הנוגע להכנת התשתית העובדתית לקבלת החלטותיה".
(ראו עוד בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל [175], בעמ' 493, והאסמכתאות בו). אמת, כפי שמציינים העותרים, ניתן להבחין בין נסיבותיה של פרשת לויפר [174] לבין ענייננו-שלנו, אלא שלא נמצא לנו כי השוני בין הפרשות גורע מיישומה של הילכת-היסוד. דעתנו היא כי בנסיבות העניין שלפנינו רשאים היו הכנסת, הממשלה, ראש-הממשלה ושר הביטחון לקבוע את היקף השטח שיפונה ואת מועד הפינוי בייסדם עצמם על מידע שהובא לפניהם בידי גורמי המקצוע ועל-פי השיקולים שלעניין בלי שנדרשו לשמוע את העותרים ואחרים כמותם.
431. מוסיפים העותרים וטוענים כי אפילו נחליט שלא לשנות מהילכת ברמן [125] (לעניין חקיקת משנה), אין הלכה זו חלה על צווי הפינוי, שכן צווים אלה אינם תקנה בת פועל תחיקתי אלא צווים אינדיווידואליים המופנים למספר סופי וידוע של אנשים. ומתוך שכך, חייבים היו ראש-הממשלה ושר הביטחון לשמוע את המתיישבים קודם שחתמו על צווי הפינוי, הכול כהילכת ברמן [125] ובנותיה. וביודענו כי המתיישבים לא נשמעו קודם החתימה על צווי הפינוי, מסקנה נדרשת היא כי צווים אלה נעדרים כל תוקף משפטי. בטוענם כן מסתמכים העותרים על ההלכה הידועה שנפסקה (מפי השופט זוסמן) בע"פ 213/56 היועץ המשפטי נ' אלכסנדרוביץ (להלן – פרשת אלכסנדרוביץ [176]), בעמ' 701), ולפיה תקנה בת פועל תחיקתי שני מאפיינים לה:
"ראשית: כי תקבע התקנה נורמה משפטית, ותביא בדרך זו לשינוי במשפט הנוהג במדינה,
ושנית: כי תהא זאת נורמה כללית או 'מופשטת', היינו נורמה המופנית אל הציבור כולו, או לפחות אל חלק בלתי מסויים ממנו, שלא נקבע לפי שמותיהם של המוענים אליהם מכוונת התקנה, ואילו תקנה אשר אין בה כל נורמה, או שיש בה נורמה אשר לא הופנתה אל הציבור 'בעילום שם', אלא באורח קונקרטי לאדם מסויים הנקרא בשמו, או לאנשים מסויימים הנקראים בשמם, וכל תקפה מתמצה לגבי אדם זה או אנשים אלה, תקנה כזו
--- סוף עמוד 725 ---
אינה תקנה בת-פעל תחיקתי הטעונה פרסום, לפי סעיף 17 לפקודת הפרשנות".