--- סוף עמוד 739 ---
(מבחן המשנה הראשון במבחן המידתיות) ובמבחן הצורך (מבחן המשנה השני במבחן המידתיות). תקופת הפינוי שנקבעה בצווי הפינוי עומדת בשני מבחנים אלה, ועל הטעמים המהותיים למסקנתנו זו עמדנו בדברינו לעיל. אשר למבחן המשנה השלישי, מבחן המורה אותנו על הצורך בקיומו של יחס ראוי בין המטרה לבין הפגיעה בזכויות היסוד (מבחן המידתיות במובנו הצר), נאמר כך: אין להקל ראש באי-הנוחות ובצער שייגרמו למתיישבים בשל תקופת החודשים שהוקצבה להם בצווי הפינוי, ואולם בשים לב לשיקולי-הנגד: שיקולי המדיניות והביטחון ברמה הלאומית, לרבות הסיכוי הממשי, להערכת הממשלה, בשיפור מצב הביטחון, המצב המדיני, המצב הכלכלי והמצב הדמוגרפי – הכול כאמור בהחלטת הממשלה – לא נוכל לקבוע כי אין יחס מידתי ראוי בין המטרה לבין האמצעי ככל שהמדובר הוא בתקופה שהוקצתה לפינוי.
464. סוף דבר: לדעתנו יש לדחות את טענת העותרים כי תקופת חמשת החודשים ועשרים ושישה הימים שנקבעה בצווי הפינוי מחייבת את התערבותנו בצווי הפינוי. אנו מחליטים אפוא לדחות את טענות העותרים בנושא זה.
(6) כללם של דברים
465. לסופם של שקלא וטריא, דעתנו היא כי יש לדחות את טענות העותרים כנגד תקפותם של החלטת הממשלה מיום 20.2.2005 ושל צווי הפינוי.
יא. ההיבט הפרשני – אלי סיני וניסנית
466. העתירה בבג"ץ 4004/05 מעוררת שאלה בדבר פרשנות חוק יישום ההתנתקות וצו הפינוי שהוצא מכוחו לחבל עזה. עניינה של העתירה בבקשת היישובים ניסנית ואלי סיני, הממוקמים בקצה הצפוני של חבל עזה, לקבוע כי חוק יישום ההתנתקות אינו חל עליהם, וכך להוציאם מכלל היישובים המיועדים לפינוי. לטענת העותרים, מדובר ביישובים הנושקים ל"הקו הירוק". גדר ביטחון עוברת מדרום להם ומפרידה בינם לבין היישובים הפלסטיניים של חבל עזה. באופן מעשי הם חלק ממדינת ישראל, ואין זה ראוי לשנות את מצבם במסגרת תכנית ההתנתקות. יהיה בכך לגרום פגיעה קשה במתיישבים, בהם כאלה שפונו בעבר מאזור סיני, אף שפינוי גיזרה זו לא יביא למימוש איזו מן התכליות שלשמן נועדה תכנית ההתנתקות בכללה. חוק יישום ההתנתקות וצו הפינוי שנחתם מכוחו אינם מונים את שמות היישובים שיפונו מחבל עזה (להבדיל מן השטח המפונה בשומרון, שסומן על מפה בתוספות לחוק ולצו). בנסיבות אלה יש לפרש את החוק כאילו הוא אינו חל על ניסנית ועל אלי סיני. ביסוס נוסף למסקנה זו
--- סוף עמוד 740 ---
מוצאים העותרים בהנחתם כי האזור שבו מצויים שני היישובים היה עובר לכיבושו בשנת 1967 שטח מפורז, ולא הוחזק בידי מצרים כשאר אזורי חבל עזה. במישור המינהלי טוענים העותרים כי הכללת שני היישובים במסגרת החלטת הממשלה מס' 1996 (שאליה מפנה סעיף 22 לחוק) הייתה בלתי סבירה, ולכן דינה להתבטל.