"לסיעה הפרלמנטרית מעמד חוקתי בגדר פעילותה בכנסת... כל מבנה חוקתי צריך להעניק להן מרחב תמרון רחב. רשויות השלטון אינן צריכות להתערב בפעולותיהן. משמעות דבר זה היא כפולה. ראשית, מבחינת הדין החל על תוקף פעולות המפלגה או הסיעה, יש להכיר במיתחם רחב של חופש תמרון. 'אי-התערבות' של השלטון – לרבות בית המשפט – אינה מבוססת על איפוק מהפעלת סמכות ביקורת, אלא על חוקיות ההתנהגות, המבוססת על חופש הפעולה של המפלגות והסיעות המייצגות את רצון העם במדינה הדמוקרטית שלנו... שנית, מבחינת היקף הביקורת השיפוטית, זו צריכה להיות מוגבלת, תוך הכרה כי ייתכן שתהיינה פעולות שהן אסורות (על-פי המשפט הציבורי) אך מצויות מחוץ לביקורת השיפוטית" (פרשת ולנר [83], בעמ' 803-802).
ההיבט השני של חופש הפעולה הנתון למפלגה עניינו ביחסי המפלגה עם בוחריה, והוא שואב מהתפיסות על אודות מהות הקשר בין הבוחר לנבחר. כיום מקובל כי לא
--- סוף עמוד 782 ---
ניתן לאפיין את הקשר בין הבוחר לנבחר, ובייחוד בשיטה של דמוקרטיה ייצוגית, כקשר של שליחות שבמסגרתו ניתן לנבחר מנדט אימפרטיבי (מנדט מחייב באורח מוחלט) לפעולה. קשר מסוג זה מתואר בידי ד"ר ס' נבות כך:
"בייצוג המבוסס על שליחות אימפרטיבית חייבים הנבחרים לכבד בדייקנות את התוכנית שנתנו להם הבוחרים. שינויים בתוכנית ההצבעה ניתן לעשות רק בתיאום עם הבוחרים. לייצוג האימפרטיבי יש גם תוצאות מעשיות. כך, למשל, הבוחר הוא המשלם לנבחר עבור פעילותו. הפעילות לא נתפסת כ'שליחות מוסרית' או 'אידיאולוגית' אלא כשליחות פונקציונלית, ועל כן חייבת בשכר. 'מנדט' המבוסס על שליחות ניתן לביטול בכל רגע על ידי הבוחר... בדרך כלל על ידי רוב נתון של אזרחים" (ס' נבות "חבר הכנסת כ'נאמן הציבור'" (להלן – נבות [270]), בעמ' 450).
אכן, תפיסת הייצוג הפוליטי כמקיים קשר של שליחות אינה מקובלת בשיטתנו. הנבחר אינו "שלוחו" של הבוחר. המנדט הניתן בידיו אינו בבחינת הרשאה משפטית שאין הוא מוסמך לחרוג ממנה. מקובל לראות – וכך בכל המשטרים הדמוקרטיים המודרניים – את המנדט הניתן בידי הנבחר כ"מנדט חופשי". כלומר, מנדט שבמסגרתו יש לנבחר שיקול-דעת באשר לאופן שבו ייצג את בוחריו, ואין הוא כפוף לרצונם מעת שנבחר (נבות [270], בעמ' 453, וראו מרזל בספרו הנ"ל (להלן – מרזל [233]), בעמ' 126). תפיסה זו מציגה מענה לקשיים הפרקטיים והתאורטיים הנובעים מתפיסת הבחירה כמקיימת קשר של שליחות, ובהם, בין השאר, הצורך בגמישות שיקול-דעתו של הנבחר וחוסר המעשיות שבפניות חוזרות ונשנות לבוחרים בעניינים שונים. היטיב להביע זאת מרזל: