והוסיף על כך השופט מ' חשין:
"נבחר הציבור הינו שליח הציבור, וכאותו שליח ציבור האומר להיות פה לקהל ומציג עצמו כעני ממעש, נרעש ונפחד, כן הוא נבחר הציבור: משלו אין לו ולא כלום וכל אשר ברשותו ובהחזקתו – משל הקהל והקהילה הוא.
--- סוף עמוד 784 ---
הגינות, יושר לבב וטוהר המידות הינם סימני היכר מובהקים שניתן בנבחר ציבור ראוי לשמו, ותכונות נפש אלו הן עמוד האש ועמוד הענן שיוליכו את נבחר הציבור הדרך. רק כך יוכל פרנס לנהג כראוי קהילה שבחרה בו לנהגה, ורק כך יזכה נבחר הציבור באמון הקהל. וכולנו ידענו כי באין אמון של הקהילה במנהיגיה, ייפרע עם ותאבד ממלכה. וככל שנעלה במעלה המנהיגות כן נתבע ממנהיגי הקהילה ביתר כי יקרנו יושר ואמת" (בג"ץ 103/96 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה [198], בעמ' 326).
מחובת הנאמנות נגזרות חובות נוספות:
"מחובת נאמנות זו שאיש הציבור נושא בה נגזרות חובות מספר, כגון החובה להימנע מניגוד עניינים... או החובה לפעול מתוך אתיקה ציבורית... מחובת הנאמנות נגזרת גם חובת הגילוי...
...למעלה מזאת: סיעה פרלמנטרית או חבר-כנסת בודד, המבצעים תפקידים ציבוריים בעלי אופי חוקתי, חבים בחובת ההגינות, אף חובה זו נגזרת מהאופי הציבורי של פעולתם" (פרשת שליט [195], בעמ' 365).
ראו גם דברי השופט טירקל בבג"ץ 5319/97 הנ"ל [145], בעמ' 96. האם חובת הנאמנות, על החובות הנגזרות ממנה, מחייבות כי נבחרי ציבור יפעלו על-פי הבטחותיהם לבוחר? האם חובת הנאמנות כובלת נבחרים במצעם ובעקרונות היסוד שאותם נטלו על עצמם להגשים? כדי להשיב על שאלות אלו שומה עלינו לבחון מיהו אותו "ציבור" שכלפיו חב הנבחר חובת נאמנות. האם חבר-כנסת מטעם מפלגה פלונית חייב בחובת אמון כלפי מפלגתו ובוחריו לבדם, או שמא חב הוא בחובת אמון כללית יותר? שאלה זו שנויה במחלוקת. לגישתו של השופט מ' חשין – ככל שמדובר בנבחרי מפלגה – הרי שחובת האמון שבה הם חבים עניינה ביחסיהם עם בוחריהם, ולא עם כלל הציבור:
"...לעניינו של 'הסכם פוליטי' בתורת שכזה... אין החותמים עליו משמשים נאמנים ושליחים של הציבור כולו אלא אך ורק נאמנים ושליחים של מפלגתם ושל ציבור בוחריהם. אלה שלחום למקום ששלחום, להם חייבים הם הסבר ותירוץ, בידיהם נשפטים הם יום-יום, לפניהם עתידים הם ליתן דין וחשבון, וביום פקודה לפניהם יתייצבו ולהם יסבירו מה עשו ומה לא עשו: מדוע ולמה וכיצד.
--- סוף עמוד 785 ---
...השאלה אם יקיים צד ל'הסכם פוליטי' את 'התחייבויותיו' על-פי אותו הסכם או אם לא יקיים, שאלה זו תיבחן בין מנהיגי המפלגה לבין חבריה: ראשונים שואבים כוחם מאחרונים, ולאחרונים חייבים ראשונים את נאמנותם – להם ולא לאחרים זולתם" (פרשת ולנר [83], בעמ' 829).