בגישה דומה החזיק השופט ד' לוין, שציין כי:
"...חבר-כנסת זוכה למעמדו מכוח האמון שנתן בו ציבור של בוחרים, כאשר ראה בו את מי שמייצג נאמנה את רחשי לבו ואת השקפותיו – אם מבחינת דרכו המדינית ואם משום השקפותיו בענייני חברה וכלכלה וגישתו לעניינים שבאמונה וברוח.
משנבחר על-ידי ציבור מסוים זה, אך טבעי הוא שיראה עצמו חב חובת נאמנות לבוחריו" (בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל [199], בעמ' 426).
לעומת זאת, לגישתו של המשנה לנשיא ברק, הציבור שכלפיו חייבים נבחרי מפלגה בחובת נאמנות אינו מצטמצם לציבור בוחרי המפלגה. חברי-הכנסת חבים בחובת אמון כללית, המופנית כלפי הציבור בכללותו:
"סיעה בכנסת... היא גוף ציבורי מעולם המשפט הציבורי. אין היא זהה למפלגה. היא יחידה חוקתית עצמאית לפני עצמה. חבר הכנסת, המרכיב את הסיעה, אינו 'נציג' של המפלגה. הוא אורגן של המדינה. הוא התחייב... 'לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת' (סעיף 14 לחוק-יסוד: הכנסת). הוא אינו מתחייב לשמור אמונים למפלגתו ולמלא באמון את שליחותה בכנסת. כל חבר-כנסת הוא 'נציג' של העם כולו. עליו לפעול כנאמן הציבור... על חבר הכנסת כיחיד, ועל סיעה בכנסת כגוף, מוטלות חובות אמון של המשפט הציבורי" (פרשת ולנר [83],
בעמ' 807-806).
23. באשר לי, אני סבור כי לא ניתן לאפיין את חובת האמון שבה חייב חבר-הכנסת כחובת אמון ציבורית "טהורה"; בה במידה לא ניתן לאפיינה כחובת אמון מפלגתית "טהורה". לשיטתי, חבר-הכנסת חייב בזו גם בזו. ניתן לומר שחובת האמון שבה חייב חבר-הכנסת היא חובת אמון דואלית. היא נושאת פניה לציבור בוחריו
--- סוף עמוד 786 ---
ומפלגתו של חבר-הכנסת, מן העבר האחד, ולציבור בכללותו, מן העבר האחר. לכן מקובלת עליי גישתו של הנשיא ברק, כפי שהוצגה בפרשת ולנר [83], כי במסגרת התחייבותו של חבר-הכנסת לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותו בכנסת, כמצוות סעיף 14 לחוק-יסוד: הכנסת, חב הוא בחובת אמון ציבורית. עם זאת אין בידי להסכים לקביעה הגורפת, שעל-פיה חבר-הכנסת, בתורת שכזה, אינו "נציג" של מפלגתו. חבר-הכנסת אינו נבחר לתפקידו באורח עצמאי. הוא נבחר במסגרת מפלגה. עובדה זו אינה חסרת משמעות. מטרתה של ההתאגדות המפלגתית, כאמור לעיל, היא להביא לקידומן של מטרות מדיניות וחברתיות על דרך ייצוגן בבית הנבחרים. השגת מטרה זו אינה אפשרית בשיטה שאינה מכירה בחובות נבחרים כלפי מפלגתם. הולמים לעניין זה דברי הנשיא שמגר: