(3) שלב שני: פיסקת ההגבלה
58. השלב השני של הבחינה החוקתית בוחן אם הפגיעה בזכות האדם היא כדין. בחינה זו מבוססת על תפיסתם הבסיסית של חוקי היסוד, ולפיה זכויות האדם שבחוקי היסוד אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן בלא שהפגיעה תהא לא חוקתית. אמות המידה לחוקתיות הפגיעה קבועות ב"פיסקת ההגבלה" שבכל אחד מחוקי היסוד בדבר זכויות האדם (ראו: פרשת בנק המזרחי המאוחד [35], בעמ' 433; פרשת לשכת מנהלי ההשקעות [36]; פרשת צמח [37]; פרשת אורון [38]). פיסקת ההגבלה (סעיף 8) שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובעת:
"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
הוראה דומה מצויה בחוק-יסוד: חופש העיסוק (סעיף 4).
59. פיסקת ההגבלה קובעת ארבעה תנאים שבהצטברם יחדיו ניתן לפגוע כדין בזכויות האדם המעוגנות בחוק היסוד. בכך ניתן ביטוי לרעיון שזכויות האדם אינן מוגנות כדי מלוא היקפן. בכך מודגשת התפיסה כי הפרט חי בגדריה של חברה, וצרכיה
--- סוף עמוד 545 ---
של החברה ומטרותיה הלאומיות עשויים לאפשר פגיעה בזכויות האדם. עמד על כך השופט ברק בפרשת בנק המזרחי המאוחד [35], בעמ' 433:
"תפקידה של ההגבלה הוא כפול. היא מגינה על זכויות האדם ומאפשרת פגיעה בהן, בעת ובעונה אחת. היא מבטאת את רעיון היחסיות של זכויות האדם. היא משקפת את תפיסת היסוד כי זכויות האדם מתקיימות במסגרת חברתית המקיימת את זכויות האדם. היא ראי לתפיסת היסוד, כי זכויות האדם אינן משקיפות על הפרט כאי בודד, אלא כחלק מחברה אשר לה יעדים לאומיים. היא פרי ההכרה כי יש לקיים זכויות אדם בסיסיות ולשמור על המסגרת המדינית גם יחד. היא נועדה לאפשר פגיעה בזכויות האדם כדי לקיים מסגרת חברתית השומרת על זכויות האדם. אכן, הזכות החוקתית והפגיעה כדין בה יונקים ממקור משותף... הן הזכות החוקתית והן ההגבלה שעליה כפופות לעקרון היסוד שעליו בנוי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 1) ולמטרותיו (סעיפים 1א, 2). פיסקת ההגבלה היא נקודת האחיזה שעליה מונח האיזון החוקתי בין הפרט לכלל, בין היחיד לחברה. היא משקפת את התפיסה כי בצד זכויות אדם קיימות גם חובות אדם; כי העולם הנורמאטיבי אינו רק של זכויות אלא גם של חובות; כי בצד זכותו של האדם עומדת חובתו כלפי רעהו וחובתו כלפי הכלל" (ראו גם פרשת לשכת מנהלי ההשקעות [36], בעמ' 384).