62. התנאי השלישי הנדרש בפיסקת ההגבלה הוא שהחוק הפוגע בזכות אדם המעוגנת בחוק היסוד הוא "לתכלית ראויה". על מהותה של דרישה זו עמדה השופטת ביניש בציינה כי תכלית היא "ראויה" אם היא –
"...נועדה להגן על זכויות אדם, לרבות על-ידי קביעת איזון סביר והוגן בין זכויות של פרטים בעלי אינטרסים מנוגדים באופן המוביל לפשרה סבירה בתחום הענקת הזכויות האופטימליות לכל פרט ופרט. זאת ועוד, תכלית תימצא ראויה אם היא משרתת מטרות ציבוריות חשובות למדינה ולחברה
--- סוף עמוד 547 ---
במטרה לקיים תשתית לחיים בצוותא ולמסגרת חברתית המבקשת להגן על זכויות אדם ולקדמן..." (פרשת מנחם [39], בעמ' 264).
תכלית היא ראויה אם היא "...מכוונת להגשים יעדים חברתיים חשובים אשר השגתם עולה בקנה אחד עם אופייה של החברה כמגנה על זכויות אדם..." (השופט אור בפרשת אורון [38], בעמ' 662). על-כן "...חקיקה שנועדה להשיג תכליות חברתיות כלליות, כגון מדיניות רווחה או שמירה על אינטרס הציבור, היא לתכלית ראויה" (פרשת בנק המזרחי המאוחד [35], בעמ' 434). אכן, תכלית היא ראויה אם היא מבקשת לאזן בין האינטרסים של הכלל לבין הפגיעה בפרט (ראו פרשת דיזיין [41], בפיסקה 19).
63. בחינת השאלה אם התכלית היא "ראויה" נעשית בהקשר של הפגיעה בזכות האדם המוגנת בחוק היסוד. השאלה שיש להשיב עליה הינה אם ניתן להצדיק את הפגיעה בזכויות האדם בתכליתה הראויה של החקיקה. עמד על כך פ' הוג, בציינו:
“[T]he only reason for embarking on the search for the legislative objective is to determine whether there is a sufficient justification for infringment of the charter. The statement of the objective should therefore be related to the infringment of the charter, rather than to other goals” (P.W. Hogg Constitutional Law of Canada [272],
at p. 880).
נמצא, כי חקיקה הפוגעת בזכויות אדם תקיים את הדרישה בעניין "תכלית ראויה" אם תכליתה של אותה חקיקה מעניקה צידוק מספיק לאותה פגיעה בזכויות אדם. ה"תכלית" היא אפוא התכלית המונחת ביסוד ההוראה בחוק הפוגעת בזכויות האדם, ותכלית זו תהא "ראויה" אם יש בה כדי להצדיק פגיעה זו.
64. מה מידת החשיבות של התכלית המונחת ביסוד החוק הפוגע בזכויות אדם כדי שזו תוכל להיחשב כ"ראויה"? בכמה פסקי-דין צוין כי התשובה משתנה על-פי מהותה של הזכות הנפגעת. "ככל שהזכות הנפגעת חשובה יותר, וככל שהפגיעה בזכות קשה יותר, כך צריך אינטרס ציבורי חזק יותר כדי להצדיק את הפגיעה" (השופט זמיר בפרשת צמח [37], בעמ' 273). צוין כי יש להתחשב "...במהותה של הזכות שהפגיעה בה עומדת על הפרק" (השופטת דורנר בפרשת לשכת מנהלי ההשקעות [36], בעמ' 420), וכי "לעניין ההגנה על זכויות האדם בפני פגיעה בהן, לא כל הזכויות הן בעלות מעמד שווה. לא הרי הזכות לכבוד האדם כהרי זכות הקניין, ובמסגרתה של אותה זכות עצמה, עשוי להיות