75. המקרה שלפנינו הוא שונה. מטרתו של חוק יישום ההתנתקות הינה "פינוי ישראלים ונכסיהם מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון, בהתאם להחלטות הממשלה" (סעיף 1(1)). ההתנתקות אינה כרוכה אך בביטול השליטה על השטח המפונה. להתנתקות היבט נוסף שעניינו "פינוי ישראלים ונכסיהם" מהשטח המפונה. היבט זה של ההתנתקות כרוך בפגיעה בזכויות האדם של הישראלים המפונים. במצב דברים זה
--- סוף עמוד 556 ---
אין מקום לדחות העתירות בשל חוסר שפיטות מוסדית. עמד על כך השופט ויתקון, בציינו:
"...בטרם אסיים את דברי, ברצוני להעיר מלה על טענתם הנוספת של המשיבים כי השאלה שהועמדה לפנינו אינה 'שפיטה', בהיותה שאלה העתידה להידון במשא ומתן לשלום, ושאין בית-משפט דן בשאלות פוליטיות שבתחום הממשלה. לא התרשמתי מטענה זו כלל ועיקר... ברור שבענינים של מדיניות חוץ – כמו במספר נושאים דומים – ההכרעה היא בידי הרשויות הפוליטיות ולא בידי הרשות השופטת. אך בהנחה... שרכושו של אדם נפגע או נשלל ממנו שלא כדין, קשה להאמין שבית-המשפט יקפוץ את ידו מאותו אדם, כיון שזכותו של זה עשויה לעמוד לוויכוח במשא ומתן פוליטי" (פרשת אויב [27], בעמ' 124).
ברוח דומה ציין מ"מ הנשיא לנדוי בפרשת דויקאת [2], בעמ' 15:
"ממשל צבאי המבקש לפגוע בזכות הקנין של הפרט, עליו להראות אסמכתא משפטית לכך ואין הוא יכול לפטור עצמו מפיקוח שיפוטי על מעשיו בטענה של חוסר שפיטות".
אכן, גם באותם מקרים שבהם דחה בית-משפט זה עתירה משום חוסר שפיטותה המוסדית, הוא הדגיש כי הוא עושה כן משום שאין היא מעלה שאלה של פגיעה בזכויות האדם. עמד על כך השופט א' גולדברג, בציינו:
"...יש שהכרעה שיפוטית, שאינה נוגעת לזכויות הפרט, חייבת להידחות מפני תהליך מדיני, רב-חשיבות ורב-משמעות" (פרשת ברגיל [67], בעמ' 220; ההדגשה שלנו).
הנשיא שמגר הדגיש באותה עתירה, כי:
"השאלה אשר אותה יש להציג במקרה כגון זה היא בדרך כלל, מהו אופייה הדומינאנטי של הפלוגתא... אמת המידה המיושמת על-ידי בית המשפט היא משפטית, ועל פיה ייבחן אם הנושא ראוי לדיון בבית המשפט, היינו אם הוא נושא שהוא באופן דומינאנטי מדיני או שהוא באופן דומינאנטי משפטי" (שם, בעמ' 218).
--- סוף עמוד 557 ---
העתירות שלפנינו נוגעות לפגיעה בזכויותיהם של הישראלים אשר התיישבו בשטח המפונה. גם אם אמרנו כי השיקול המדיני-ביטחוני-לאומי הוא דומיננטי, בצדו של שיקול זה עומד השיקול – גם הוא שיקול דומיננטי – של פינוי הישראלים המתגוררים בשטח המפונה. פינוי זה גורר אחריו פגיעה בזכויות האדם. שני השיקולים הם מרכזיים; שניהם חשובים; אין האחד שולט על האחר. ייתכן שהצדק עם המדינה בטיעוניה הראשוניים כי העתירות שלפנינו "נושקות" את תחום אי-השפיטות המוסדית או מגיעות עדיו, עם זאת אין הן נכנסות לתוכו. מטעמים אלה אנו דוחים את טענת הסף של המדינה בעניין אי-השפיטות המוסדית.