--- סוף עמוד 608 ---
עניינים הפוסל את ההרכב כולו. אשר-על-כן דין טענותיהם של העותרים בכל הנוגע להרכבן של ועדות הזכאות להידחות.
172. טענה נוספת שהעלו בפנינו העותרים נגעה להיקף סמכותו של בית-משפט השלום בדונו בערעורים על החלטותיהן של ועדות הזכאות. את עיקר חציהם בהקשר זה הפנו העותרים כנגד הוראת סעיף 17(ד) לחוק, שזו לשונה:
"ערעור על החלטת ועדת זכאות
17. ...
(ד) בית המשפט לא יקבל ראיות נוספות, ולא ישמע עדויות, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו".
לטענת העותרים, בהתחשב בקביעה כי ועדת הזכאות היא גוף מינהלי המכריע עבור המנהלה בתביעות הפיצויים לפי החוק, הרי בית-משפט השלום משמש הערכאה השיפוטית הראשונה שדנה בתביעות אלה. בהתחשב בכך היה ניתן לצפות כי בית-משפט השלום יקיים הליך שבו ישמע מחדש את מכלול העדויות והראיות הרלוונטיות לעניין ויתרשם מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי. לגישת העותרים, קביעת המחוקק שלפיה ככלל, בית-המשפט אינו שומע עדויות והוא אף אינו מקבל ראיות "אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו", פוגעת בזכותם לשמיעה הוגנת. הלכה למעשה, ניתן לומר כי העותרים טוענים לפגיעה בזכותם להליך הוגן. על-פי הטענה, פגיעה זו עולה כדי פגם חוקתי המצדיק התערבותנו בחוק.
173. השאלה מה הם היקפה ותוכנה של הזכות להליך הוגן היא סוגיה לעצמה, ולא כאן המקום לדון בה. ברקע הדברים ייאמר כי בנסיבות מתאימות פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן תעלה כדי פגיעה בזכות החוקתית לכבוד האדם. נסיבות אלה אינן מתקיימות במקרה שלפנינו. כאמור, נוכח השאיפה למתן הכרעות הוגנות, יעילות ומהירות בתביעות הפיצויים על רקע תכליותיו הכלליות של החוק יצר המחוקק מנגנון מיוחד שאין זהה לו בחוקים אחרים. החוק ראה לצייד את ועדות הזכאות בכלים מתאימים על-מנת שמכלול הראיות והעדויות הרלוונטיות לעניין יובא בפניהן לשם הכרעה מטעם המינהלה בתביעות שיוגשו להן לפי החוק. הסדר זה נועד להבטיח כי ועדות הזכאות תיתנה את הכרעתן על בסיס מכלול החומר הראייתי הרלוונטי לעניין באופן שככלל, יימנע הצורך בהחזרת הדיון אליהן לשם השלמת נתונים חסרים. עוד נזכיר כי ועדות הזכאות רשאיות להכריע בתביעות על בסיס טענות וראיות שהוגשו להן בכתב בלבד, אלא אם ביקש התובע להופיע בפני הוועדה ולהציג ראיותיו (סעיף 15(ו)). בהתחשב בכל אלה קבע המחוקק כי עם הגשת ערעור לבית-משפט השלום יובא בפניו
--- סוף עמוד 609 ---
מכלול החומר הראייתי שהיה מונח בפני ועדת הזכאות (סעיף 17(ג)). על רקע זה הניח החוק כי ככלל, לא יתעורר הצורך בקבלת ראיות או בגביית עדויות בפני בית-משפט השלום, אף-על-פי-כן ראה החוק להוסיף ולקבוע כי לבית-המשפט סמכות לקבל ראיות ולגבות עדויות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". דומה כי בכך כיוון החוק בעיקר למקרים שבהם הגיע לתובע פרט מידע שלא היה ביכולתו לגלותו בטרם הגשת התביעה הראשונית, או לנסיבות מתאימות אחרות שבהן סבור בית-המשפט כי קיימת הצדקה לקבלת ראיה או לגביית עדות. במקרים אלה פתוחות בפני בית-המשפט שתי דרכי פעולה אפשריות. הבחירה ביניהן נתונה לשיקול-דעתו בהתחשב במכלול נסיבות העניין. האפשרות האחת היא להחזיר את הדיון לוועדת הזכאות על-מנת שתקבל את הראיה או תשמע את העדות ותשקול את הכרעתה בהתאם לכך. האפשרות השנייה היא כי בית-המשפט עצמו יקבל את הראיה או ישמע את העדות וישקול את הכרעתו בערעור בהתחשב בהן. יש להניח כי נוסף על האמור לעיל, תובע שנתגלה לו פרט מידע שלא היה ביכולתו לגלותו טרם הגשת תביעתו הראשונית רשאי לפנות ישירות לוועדת הזכאות על-מנת שתשקול מחדש הכרעתה בעניינו. נוכח היותה של ועדת הזכאות גוף מינהלי רשאית היא כמובן לדון שנית בהחלטתה ולבוחנה מחדש אם יש בסיס מספיק לכך (ראו סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. על גדריה של סמכות זו כאשר יש בה כדי לאצול על זכויות ואינטרסים מוגנים של הפרט ראו דברי השופט מ' חשין בבג"ץ 7193/97 עבד נ' השר לענייני דתות ויושב-ראש ועדת מינויי קאדים [131], בעמ' 374 ואילך, והאסמכתאות המובאות שם; עוד ראו זמיר בספרו הנ"ל (כרך ב) [231], בעמ' 981). ברי כי על החלטתה של ועדת הזכאות יהיה התובע רשאי לערער בפני בית-משפט השלום.