ובבג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל (להלן – פרשת בית סוריק [13]) חזר על כך בית-המשפט העליון:
"נקודת המוצא העקרונית של כל הצדדים הייתה – וזו אף נקודת המוצא שלנו – כי ישראל מחזיקה באזור בתפיסה לוחמתית... באזורים הנדונים בעתירה ממשיך לחול ממשל צבאי, אשר בראשו עומד מפקד צבאי... סמכויותיו של המפקד הצבאי יונקות מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי שעניינם תפיסה לוחמתית" (בעמ' 827); ראו גם בג"ץ 4764/04 רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה (להלן – פרשת רופאים לזכויות אדם [14])).
על בסיס תפיסה זו הוקמו שני ממשלים צבאיים: האחד באזור יהודה והשומרון והשני בחבל עזה. לעניין אלה ברצוננו להעיר שלוש הערות:
4. ראשית, לא הייתה כל מחלוקת בדבר תחולתן באזור יהודה והשומרון וחבל עזה של התקנות בדבר דיניה ומנהגיה של המלחמה ביבשה משנת 1907, הנספחות להסכם האג הרביעי מ-1907 (להלן – תקנות האג [293]). נקבע כי "אף שתקנות האג הן הסכמיות, הרי הדעה המקובלת היא – ודעה זו נתקבלה על-ידי בית-משפט זה... – כי
--- סוף עמוד 516 ---
תקנות האג הן דקלרטיביות באופיין, והן משקפות משפט בינלאומי מנהגי החל בישראל גם בלא מעשה חקיקה ישראלי" (פרשת ג'מעית אסכאן [7], בעמ' 793). לעומת זאת התעוררה מחלוקת סופרים בשאלה אם אמנת ג'ניבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949 (להלן – אמנת ג'ניבה הרביעית) חלה באזור יהודה והשומרון ובחבל עזה (ראו: רובינשטיין ומדינה בספרם הנ"ל (כרך ב) [226], בעמ' 1174; מ' דרורי החקיקה באזור יהודה והשומרון [227], בעמ' 23). במסגרת העתירות שלפנינו אין לנו צורך לחזור לסוגיה זו. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משום שבאי-כוחה של המדינה חזרו בפנינו על ההצהרה שהצהירו פעמים רבות בעבר בפני בית-משפט זה בעניין אמנת ג'ניבה הרביעית (ראו בג"ץ 337/71 אלג'מעיה אלמסיחיה ללאראצ'י אלמקדסה נ' שר הבטחון [15], בעמ' 580). עמדה זו נוסחה לראשונה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר (ראוM. Shamgar “The Observance of International Law in the Administered Territories” [250]; M. Shamgar “Legal Concepts and Problems of the Israeli Military Government – The Initial Stage” [251]). על-פי עמדה זו, "...ממשלת ישראל החליטה לנהוג על-פי חלקיה ההומניטריים של אמנת ג'נבה הרביעית" (פרשת עג'ורי [10], בעמ' 364; ראו גם: פרשת בית סוריק [13], בעמ' 828-827; בג"ץ 3278/02 המוקד להגנת הפרט נ' מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית (להלן – פרשת המוקד להגנת , בעמ' 396; בג"ץ 5591/02 יאסין נ' מפקד מחנה צבאי קציעות [17], בעמ' 413; בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (להלן – פרשת הס [18]), בעמ' 455; פרשת תג' [12], בעמ' 472). לאור הצהרה זו אין לנו צורך לבחון את הדין החל לו ביקשה ממשלת ישראל לחזור בה מעמדתה זו. שנית, העותרים שלפנינו אינם סומכים טיעוניהם על אמנת ג'ניבה הרביעית, והם אף אינם יכולים לעשות כן. בצדק ציינה המדינה כי "העותרים ותושבי האזורים המפונים כלל אינם נכללים בגדר המושג 'מוגנים' לעניין אמנת ג'נבה הרביעית מיום 12.8.1949 בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה... זאת בהתאם לסעיף 4 לאמנה, הקובע כי 'מוגנים על-ידי האמנה הזאת הם אלה המוצאים את עצמם – באיזה זמן שהוא ובאיזו דרך שהיא – בידי אחד מבעלי הסכסוך או בידי אחת המעצמות הכובשות, והם אינם אזרחים של אותו בעל סכסוך או אזרחיה של אותה מעצמה כובשת'" (פיסקה 36 בהודעת המשיבים בבג"ץ 1661/05 מיום 21.3.2005). ודוק: אין קשר בין הטענה (שבה אין לנו צורך להכריע) בדבר אי-תחולת אמנת ג'ניבה הרביעית ביהודה, שומרון וחבל עזה לבין מעמדם של אזורים אלה כשטח הנתון לתפיסה לוחמתית. עמד על כך מ"מ הנשיא לנדוי בפרשת העצני [5], בעמ' 597 בציינו: