45. עם זאת, הטענות בדבר הצורך האקוטי בפירעון החוב על ידי SKS לא נסתרו, ואף עולות בקנה אחד עם דברים ברורים הכתובים בתוספת השנייה להסכם ההלוואה, שם נאמר (ב"הואיל" הרביעי) כי פסגות העמידה את מלוא החוב על פי הסכם ההלוואה לפירעון מיידי. בהשלמה לכך נכתב בגוף התוספת השנייה (סעיף 2), כי פסגות הסכימה לא לפעול למימוש דרישתה לפירעון מיידי כאמור; ושמרה על זכותה לפעול באופן האמור, אם לא יבוצעו איזה מהוראות התוספת השנייה (סעיף 8.1 לתוספת). תמונה דומה עולה גם מן התוספת השלישית (ראו ה"והואיל" האחרון במבוא לתוספת זו, כמו גם סעיפים 3, 6.1 לאותה תוספת). במצב זה, יש יסוד לטענת SKS, כי פעולותיה בפירעון חלקי של החוב מושא הסכם ההלוואה, נועדו להגן על אינטרס אישי שלה למנוע את קריסת החברה וירידת כל השקעתה בחברה לטמיון.
46. על רקע זה יש לדון בטענותיה של SKS כי קם לה מעמד של נושה מובטחת נוכח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979 (להלן - חוק עשיית עושר ולא במשפט). במישור העקרוני, לא נסתרה באופן ממשי טענתה של SKS בדבר האפשרות להישען על ההסדר הכללי שבחוק עשיית עושר ולא במשפט. לעניין זה ניתן להפנות לפסיקת בית המשפט העליון, בה צוין כי "... אין עילה לצמצם את תחומי הפרישה של הדוקטרינה של עשיית עושר, אלא אם כן אין מנוס מכך לאור עמדתו הברורה והחד משמעית של המחוקק, לבל נעמוד לעתים קרובות לפני סוג של מערכת נסיבות, שלעניינן תקצר ידו של המשפט להושיט לפלוני סעד המתחייב מהתעשרותו של אלמוני על חשבונו" (דברי כב' השופט ש' לוין בד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. פ''ד מב(1) 221 (1988), בפסקה 10 לפסק דינו).
47. בפרשה אחרת נקבע ברוח דומה, כי נוכח העובדה ש"דיני עשיית עושר הם מעין דין-על, העומד לרשותנו במקום שבו ראוי אדם לעילה ולסעד, ואין דין אחר מושיטם לו", הנטייה היא "לפרשנות המצמצמת את המקרים שבהם נראה חוקים אחרים כמכילים הסדר שלילי, ובכל מקרה שבו אין הדבר מתחייב מן הכתוב בחוק ומתכליתו, לא ייחשב הוא בעיניי כמכיל הסדר שלילי" (דברי כב' השופטת ט' שטרסברג כהן ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה ואח' נ' פורום אביזרים, פ''ד נב(4) 289 (1998), בפסקה 16 לפסק דינה).
48. גישה עקרונית זו יושמה בספרות ביחס לשאלה הנקודתית העומדת לדיון במקרה הנוכחי, הנוגעת לתחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט בשאלה של תחלוף בטוחה, מקום בו צד ג' ביצע פירעון של חוב הזולת. בספרם של המלומדים פרידמן ושפירא בר-אור צוין בהקשר זה (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א (מהדורה שלישית, 2015), בעמוד 312), כי "בעינינו, אין ההוראות, אשר בסעיפים 13 – 14 לחוק המשכון, ממצות את הסוגייה. למעשה הן מחילות רעיון רחב יותר, שלפיו צד ג', אשר בכדי להגן על אינטרס עצמי מוצדק 'נאלץ' לפרוע חוב של הזולת, זכאי לחזור על החייב וכן ראוי להכיר בזכותו לסוברוגציה מן הביטחונות. את זכותו להשבה מן החייב, באחדים מהמקרים החורגים מגדר סעיפים 13 – 14 הנ"ל, ניתן יהיה לבסס על אנלוגיה להוראות חוק המשכון, ובמקרים אחרים על סעיף חוק 4 לחוק עשיית עושר, שיסודו מניעת התעשרותו של החייב מן הפירעון".