34. אף התוספת השלישית אינה מלמדת על הסכמה לפדיון חלקי של המשכון. אדרבא, בתוספת השלישית יש הוראה מפורשת לפיה אין בביצוע התשלום על פיה כדי לגרוע מזכויותיה של פסגות על פי הסכם ההלוואה, "לרבות הבטוחות והערבויות שהועמדו לטובתה מכוחו" (סעיף 3 לתוספת השלישית; ראו באופן דומה גם בסעיף 6.1 לתוספת זו). יוצא, כי התוספת השלישית מוסיפה ומלמדת על כוונה עקבית של הצדדים, שלא לבצע פדיון חלקי של המשכון. עולה, אפוא, כי היא מוסיפה ומבצרת את מסקנת המפרקים בנקודה זו. בשולי הדברים אוסיף, כי במקרה זה אין מקום לטענות בדבר הסכמה בעל פה על פדיון חלקי של המשכון, נוכח הוראתו המפורשת של הסכם ההלוואה לפיה כל שינוי בו חייב להיות בכתב (ראו סעיף 25 להסכם; הוראות דומות קיימות גם בתוספות להסכם).
35. המסקנה כי SKS לא עמדה בנטל הרובץ עליה להראות הסכמה לפדיון חלקי של המשכון אינה משתנה גם נוכח פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6765/93 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברושי (19.3.1997), אליו מפנה SKS בטיעוניה. באותה פרשה עמדה לדיון סיטואציה ייחודית בה היה מדובר במשכון שהורכב מיחידות הניתנות לחלוקה, כאשר התנהגות הצדדים לימדה על הסכמה לפדיון של המשכון בשלבים. המערערת אינה מצביעה על נתונים דומים במקרה הנוכחי. ממילא, תוצאת פסק הדין אינה משליכה על המקרה הנוכחי.
36. לטענת SKS, המלווים המובטחים הרוויחו מן הפירעון החלקי, שכן פירעון זה הקטין את הסיכון החזוי בגין ההלוואה, ואף חסך מן המלווים המובטחים את הנטל והזמן הכרוכים במימוש משכון. בהקשר זה גם מפנה SKS בתגובה שהגישה לחוות דעת של ד"ר צור פניגשטיין שצירפה לחלקו השני של הערעור שבפניי. טענתה של SKS היא כי בהגדרה, כל נושה מובטח יוצא נשכר מפירעון חלקי לאחר שהמועד לקיום החוב חלף (ראו פסקה 38 לתגובה שהגישה SKS).
37. על פי הגיונו של טיעון זה, יש להחיל את ההסדר הקבוע בסעיפים 13 – 14 לחוק המשכון בכל מצב של פירעון חלקי. טענה זו לא ניתן לקבל. היא עומדת בסתירה לדין הפוזיטיבי, בו ברירת המחדל היא הפוכה. על פי הדין, אין לחייב או צד ג' זכות לפדות חלק מן המשכון בדרך של פירעון חלקי של החוב, אלא אם נקבע אחרת בהסכם המשכון. דין זה אינו מקרי. הוא משקף את האינטרס הבסיסי של הנושה המובטח לכך, שהבטוחה תעמוד בתוקף במלואה, עד לפירעון מלא של החוב כלפיו. טיעונה של SKS מתעלם מאינטרס יסודי זה של הנושה המובטח. בשל כך, יש לדחותו.