4. בחודש מרץ 2013, בחלוף קרוב ל-15 שנות שכירות וכחצי שנה לפני תום תקופת השכירות האחרונה, החל משא-ומתן בין הצדדים בנוגע לחידוש הסכם השכירות. משא-ומתן זה לא הבשיל לכדי הסכם (לטענת המשכירה, שתוזכר בהמשך, השוכרת ניהלה משא-ומתן שלא בתום-לב באותה עת ולמעשה לא הייתה לה כוונה להאריך את הסכם השכירות; השוכרת, מצידה, טענה כי נאלצה לעזוב את המושכר הואיל והסתבר לה כי לא היה לו היתר בנייה כדין). ברם, על כל פנים, השוכרת לא פינתה את המושכר במועד שהוסכם בהסכם השכירות ונותרה בו מבלי לחתום על הסכם חדש.
5. ביום 23.10.2013 הגישה המשכירה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה נגד השוכרת לפינוי המושכר (תא"ק 50588-10-13, להלן: "תביעת הפינוי"). ביום 5.5.2014 ניתן פסק-דינו של בית-משפט השלום (כבוד השופט י' קורן) בתביעה זו, בו נקבע כי:
לפניי תביעה לפינוי מושכר שעניינו בניין וחצרים ברח' הפרדס 3 באזור התעשייה באזור (חלקה 136 בגוש 6010). התובעת [המשכירה – א.ל.ע.] השכירה את המקרקעין לנתבעת [השוכרת – א.ל.ע.] בהסכם מיום 28.9.1998 לתקופה של 10 שנים, בתוספת 5 תקופות עם אופציה של שנה כל אחת, אשר הסתיימו ביום 30.9.2013.
הנתבעת הוסיפה להחזיק במושכר לאחר תום תקופות השכירות הקבועות בחוזה, ולטענתה נעשה הדבר מחמת הידברות שהתקיימה בין הצדדים באשר לאופן פינוי המושכר, בהתחשב בהשקעות ניכרות שהשקיעה הנתבעת לצורך השלמת הבנייה במקום. ראוי לציין שבמסגרת ס' 7(ג) של הסכם השכירות צפו הצדדים את הצורך לקיים בסיום תקופת השכירות מו"מ בעניין האפשרות להותיר את המושכר בסיום תקופת השכירות במצבו לאחר השינויים שתבצע בו הנתבעת, והתמורה שתשלם התובעת לנתבעת בגין שינויים אלה.
במסגרת הליך זה הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני אשר יאסור על הנתבעת לבצע שינויים כלשהם במצבו הנוכחי של המושכר בעת פינויו. ביום 21.11.2013 התקיים דיון בעניין זה בפני כב' השופט אריאל צימרמן ובסיומו הודיעו הצדדים שבכוונתם להוסיף ולקיים מו"מ ביניהם. בסופו של דבר, ביום 28.11.2013 משכה התובעת את הבקשה למתן צו מניעה והבקשה נמחקה. לענייננו, ברור שהיתה לצדדים שהות מספקת לקיום המו"מ ביניהם, ויש להצטער על כך שהוא לא הושלם עד היום.
בדיון שלפניי הסכימו הצדדים שיינתן צו לפינוי המושכר. הנתבעת מבקשת שהפינוי לא יקבע לפני סוף חודש מאי 2014. לעומתה, מבקשת התובעת לקבוע את מועד הפינוי ל-30 יום מהיום.
כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, אין בהכרעה בשאלת הפינוי כדי למנוע מהתובעת הגשת תביעה כספית כלפי הנתבעת. הוא הדין באשר לטענות כספיות שיש לנתבעת כלפי התובעת. לענין תביעת הפינוי שלפניי, הרי ברור לכל שתקופת השכירות עפ"י חוזה השכירות הסתיימה זה מכבר, ובהעדר הסכמה ברורה ומפורשת בין הצדדים באשר להארכת תקופת השכירות, הרי שעל הנתבעת לפנות את המושכר. בכתבי הטענות ציינה הנתבעת שהיא מבקשת ארכה לפינוי המושכר עד לסוף חודש מרץ 2014, והנה היום היא מבקשת לפנות את המושכר עד לסוף חודש מאי 2014. בכל הכבוד, בהעדר הסכמה בין הצדדים, משתם חוזה השכירות, על הנתבעת לפנות את המושכר והיה עליה להיערך לצורך פינויו מבעוד מועד, חרף המחלוקות שבין הצדדים.
לכל המאוחר, היה על הנתבעת להיערך באופן ממשי ומיידי לפינוי המושכר עם הגשת התביעה בתיק זה ביום 23.10.2013.
בהמשך לכל האמור, אני מורה לנתבעת לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 5.3.2014 בשעה 13:00, ולמסור את החזקה בו לתובעת כשהמושכר פנוי מכל אדם וריק מכל חפץ ששייך לנתבעת. בנוגע למצבו הפיזי של המושכר, יחול האמור בחוזה השכירות שבין הצדדים, אלא אם עד למועד זה יחזיק מי מהצדדים בהחלטה שיפוטית שמורה אחרת או שהצדדים יגיעו להסכמה כפי שנדרש בס' 7 לחוזה השכירות.
הואיל ופסק הדין ניתן בהסכמה, ובהתחשב ביתר המחלוקות הכספיות שבין הצדדים, אינני רואה לעשות צו להוצאות בהליך זה. שמורה לכל צד כל טענה גם בעניין זה במסגרת ההליכים הכספיים שבין הצדדים. אפס, כל זאת בתנאי שהנתבעת תפנה את המושכר במועד האמור לעיל. אם לא תפנה הנתבעת את המושכר במועד, כי אז תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 30,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.
על מנת למנוע מחלוקות עתידיות בין הצדדים בעניין מועד הפינוי, יובהר שהמועד האמור לעיל לא ידחה אלא בהסכמה מפורשת ובכתב בחתימת שני הצדדים, או בהחלטה שיפוטית מתאימה.