המשיבים פותחים וטוענים כי דין הערעור דחייה וזאת, הואיל ולטענתם בעיקרו מבקש הערעור מערכאת הערעור להתערב, בניגוד להלכה הפסוקה, בקביעות ובממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי המפקחת כערכאה דיונית מבררת וזאת, לאחר ששמעה את כלל הראיות בתיק, התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים ואף ביקרה בשטח.
20. עוד טוענים המשיבים כי בשלב זה הסכימו לפרויקט 21 מתוך 22 בעלי דירות בבית המשותף, המהווים 95.45% מבעלי הדירות ואל מול אלו עומדים המערערים, אשר מונעים מבצע כסף וכל תכליתם היא להכשיל את הפרויקט. בהקשר זה טוענים המשיבים שלו תתקבל טענתם של המערערים בדבר שינוי מיקום הכניסה לחניון, הרי שיהא בכך בכדי לחייב שינוי תכנוני אשר יארך לפחות שנתיים נוספות (קרי יאלץ את הדיירים לחכות שש שנים ממועד חתימת הסכם התמ"א)– ככל שאמנם תהיה לו הסכמה, כשבינתיים יאלצו בעלי הדירות להמשיך ולהתגורר בבניינים אשר קירותיהם סדוקים והטיח שלהם מתפורר וכשהם נאלצים לטפס לדירותיהם במדרגות.
נוסף על כך טוענים המשיבים כי ממילא הפתרון אשר הוצע על ידי היזם ואומץ על ידי המפקחת, הוא הפתרון המיטבי אשר התקבל לאחר בחינת כל החלופות. אשר לפתרון זה, פותחים המשיבים וטוענים כי אין להתערב בקביעת המפקחת ובהתאם לה הפתרון אשר אומץ הוא הפתרון המיטיבי, אשר יש בו בכדי להוביל לפגיעה המינימאלית בדירות בפרויקט – הואיל וקביעה זו היא קביעה עובדתית אשר מושתתת על ביקורה של המפקחת במקום, כמו גם על ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי המפקחת, אשר קיבלה את עדותו של מר אילי בר (מטעם היזם) לעניין וקבעה כי היא מהימנה. מבלי לגרוע מהאמור, מוסיפים המשיבים וטוענים כי המיקום של תאי הקליטה בחזית מבנה 13, היא הכרח המציאות וזאת, הואיל ורק שם קיים אזור מפולש גדול יחסית בקומת עמודים ומשכך רק במיקום זה ניתן להציב תאי קליטה סגורים שיתנו מענה מיטבי מבחינה בטיחותית, אדריכלית ואקוסטית. עוד נטען כי הפתרון החלופי המוצע על ידי המערערים, נטען בעלמא - באשר לא הוגשו כל חוות דעת מקצועית או תכנית פרטנית אותן ניתן היה להשוות לחלופה המוצעת. יתרה מכך, נטען - כפי שנקבע על ידי המפקחת - שממילא לא הוכח שהפתרון החלופי ייטיב את מצבם של הדיירים. לעניין זה טוענים המשיבים כי הפתרון המוצע על ידי המערערים, מחייב את הריסת דירות קרקע בקצות הבתים המשותפים, שהם בעצם בניין רכבת אחד ואינו מאפשר בנייתן באותו מיקום. זאת בהבדל מהפתרון הנוכחי, בו נעשה שימוש בשטח דירות הקרקע כשטח מעבר וניתן לבנותן במיקום אחר בקומת הקרקע. כיוון שכך, נטען כי כפועל יוצא מפתרון זה, יהיה חייב היזם להקצות לבעלי דירות אלו שתי דירות על חשבון דירות התמורה ליזם – קרי להקטין את מספר הדירות לו הוא זכאי. עוד נטען כי פתרון זה יהיה כרוך בוויתור על תאי קליטה סגורים שקטים ויחייב בניית תאי קליטה פתוחים ומרעישים מול חלונות דירות הקרקע העורפיות. נטען כי פתרון זה – מעבר לבעיה ביישומו – יש בו בכדי לשנות את האיזון בין היזם לבין הדיירים, אשר הושג לאחר משא ומתן בין בעלי הדירות ליזם ואף מוסכם על רובם המוחלט של בעלי הדירות. בנושא זה האחרון נטען כי יש לדחות את טענת המערערים ולפיה מאז החתימה על ההסכם השתנו התנאים הכלכליים וזאת, ראשית הואיל והטענה נטענה בעלמא ויתרה מכך, בהינתן שממילא ההסכם החתום מחייב ואינו מאפשר לאף אחד מהצדדים לשוב ולדון בתנאיו.
עוד טוענים המשיבים כי מלבד כך שהמערערים לא הציגו כל תכנית חלופית למיקום אחר לכניסה לחניון, הם אף לא הציגו כל תכנית לחניונים נפרדים לכל אחד מהבתים המשותפים. בדומה נטען כי המשיבים לא הציגו כל הצעה סדורה לביצוע פרויקט חיזוק על דרך הריסה ובנייה מחדש, אלא הסתפקו במניית יתרונותיו של פרויקט כזה ותו לא.