21. המשיבים מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את טענת המערערים ולפיה אין למפקחת סמכות לדון בתביעה משעסקינן בחניון משותף המשרת שני בתים משותפים. בהקשר זה נטען, כפי שפורט בהרחבה בפסק דינה של המפקחת, כי טענתם זו של המערערים עומדת בסתירה לתכלית החקיקה וכן לפסיקה העדכנית, במסגרתן הורחבה סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין לדון בכל סכסוך בין בעלי דירות הנוגע לחוק החיזוק ולהקנות כל זכות הנובעת ממנו. לטענת המשיבים, פסיקת בית המשפט העליון יש בה בכדי להוביל לדחיית טענת המערערים ולפיה סמכותו העניינית של המפקח על רישום המקרקעין מוגבלת לתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין – בדומה לבית משפט השלום – ומשכך אין הוא מוסמך להכריע בתביעה במסגרתה מבוקש להקנות זיקת הנאה.
נוסף על כך ובכל הנוגע להקניית זיקת הנאה, מוסיפים המשיבים וטוענים כי תוכנית הרבעים היא תכנית חיזוק ספציפית, בהתאם לסעיף 23 לתמ"א 38 ומשכך לטענתם חל חוק החיזוק גם על הוראות הנובעות מתוכנית זו. המשיבים טוענים כי תכנית הרבעים, בתת סעיף 9 של סעיף 6.6 בה, מתירה הקמת מרתפי חניה או מתקן חנייה משותפים למגרשים גובלים, בתנאי הסדרת כניסה משותפת ורישום זיקת הנאה הדדית. כיוון שכך, לטענת המשיבים, על הקמת חניון משותף כאמור המושתתת על תוכנית הרבעים, חלות הוראות חוק החיזוק ובהתאמה לכך הרוב הדרוש לשם רישום זיקת הנאה הנובעת מכך הוא הרוב הקבוע בסעיף 5(א) לחוק החיזוק להשתכללות הסכם תמ"א 38. עוד מפנים המשיבים לעניין זה לכך שעד לשנת 1958 היו שתי החלקות עליהן בנויים הבתים המשותפים, חלקה אחת אשר חולקה (קודם לבניית הבתים המשותפים) לשתיים במסגרת תכנית 530.
עוד נטען כי ממילא המפקחת לא הכריעה בכל הנוגע להקניית זיקת הנאה, אלא קבעה כי הנושא ידון לאחר השלמת הפרויקט. בעניין זה מוסיפים המשיבים וטוענים כי הואיל ושני הבתים כבר רשומים כבתים משותפים, הרי שלאחר השלמת הפרויקט, לא נדרש ביטול רישומם אלא רק תיקון הרישום על דרך הפיכתם לבית משותף אחד. אשר לשינוי כאמור נטען כי לפי הוראות סעיף 145 לחוק המקרקעין, יכול אפילו דייר בודד לעשותו ובלבד שנתן ליתר הבעלים הודעה מוקדמת והזדמנות לטעון טענותיהם. נוסף על כך טוענים המשיבים כי לפי סעיף 62 לחוק המקרקעין, הרוב הנדרש, בכל הנוגע לתיקון התקנונים בבתים המשותפים, הוא רוב של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף מוצמד לדירותיהם – רוב אשר למעלה ממנו מתקיים במקרה לפנינו.
המשיבים מוסיפים וטוענים כי אין בכך שלא עתרו להקניית זיקת הנאה, בכדי לאיין את האפשרות להקנות להם זיקת הנאה, כפי שנקבע על ידי המפקחת. עוד נטען על ידי המשיבים כי יש לדחות את טענת המערערים ולפיה קביעות המפקחת מירה אריאלי, במסגרתן מחקה את בעלי הדירות בבית המשותף הסמוך, יש בהן בכדי להוות מעשה בית דין המונע הקניית זיקת הנאה לבית המשותף הסמוך. לעניין זה טוענים המשיבים כי המפקחת מירה אריאלי כלל לא נדרשה לשאלת הסמכות, אלא מחקה את בעלי הדירות בבית המשותף הסמוך מהתביעה מטעמי יעילות וזאת, הואיל ובבית המשותף הסמוך לא היו דיירים סרבנים.
22. אשר לרוב הנדרש בכל הנוגע לעבודות המבוצעות בחניון, טוענים המשיבים כי צדקה המפקחת עת קבעה, בהסתמך על סעיף 2 לחוק החיזוק ובשים לב לכך שבפסיקה נקבע שמתקן חנייה רובוטי מהווה רכוש משותף - שהרוב הנדרש לשם הסדרת החניון המשותף, גם ככל שהוא נועד לשרת את בעלי הדירות בבית המשותף הסמוך, הוא רוב רגיל. עוד מדגישים המשיבים כי יש לאבחן את המקרה לפנינו מקביעות הפסיקה ולפיהן לא ניתן מכוח חוק החיזוק להורות על הצמדת חניות לדירות קיימות וזאת, הואיל ובמקרה לפנינו אין מדובר בהצמדת חניות לדירות, אלא בחניות אשר ישמשו את הדירות הקיימות על בסיס מקום פנוי – קרי יוותרו רכוש משותף.
במסגרת השלמת הטיעון בדיון לפני, הוסיפו המשיבים והדגישו לעניין זה כי בכל הנוגע לשימוש ברכוש המשותף, חוק החיזוק נוקט לשון כללית בסעיף 3 לחוק ואינו מפרט את כלל העבודות המבוצעות ברכוש המשותף וזאת, הגם שברור כי חוק זה מאפשר את ביצוען ברוב הנקוב בו – קרי ברוב רגיל. בכלל כך מפנים המשיבים לכך שכל היתר בניה שניתן על ידי הרשויות לשם הוצאתו לפועל של פרויקט חיזוק, דורש ככלל ביצוע עבודות נרחבות ושונות ברכוש המשותף ובכללן, לשם הדוגמא – חדר אשפה חדש, חדר אופניים, הגדלה של לובי, התקנה של מעלית, תשתיות של ביוב, תקשורת וחשמל. כל העבודות האמורות, אינן מוזכרות מפורשות בחוק החיזוק ואולם, הן מבוצעות מכוח הוראות סעיף 3 לחוק החיזוק, אשר נועד ליתן מענה לעבודות המבוצעות ברכוש המשותף אגב ביצוע פרויקט חיזוק. בהתאמה לאמור טוענים המשיבים כי גם על בניית החניון המשותף ובניית חניות משותפות במסגרת הפרויקט נשוא הדיון, חולשות הוראות סעיף 3 לחוק החיזוק – שכן מדובר בחניות שתרשמנה כרכוש משותף לטובת כל בעלי הדירות – קרי לא ישתנה ציביונן כרכוש משותף ומשכך, מותנית בנייתן בהסכמת רוב בעלי הדירות בלבד. בהקשר זה מפנים המשיבים לכך, שמתוך טיעון המערערים עולה ברורות שגם המערערים אינם מתנגדים להקמת החניון אלא להיפך – הם סבורים שיש לבנות חניון במסגרתו תוקצה חניה לכל אחד מהדיירים בבית המשותף. קרי לגישת המשיבים, התנגדות המערערים אינה מושתתת על טענה עקרונית ולפיה לא ניתן במסגרת תמ"א 38 לבנות חניות ולהצמידן לדירות, אלא שהיא טענה פרטנית התוקפת את בניית החניון מהטעם שאין בו הקצאה פרטנית של חניה לכל דירה – קרי מתנגדת ספציפית לאופן בו נבנה החניון ואולם לא לעצם האפשרות להקימו.