23. המשיבים מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את טענות המערערים ולפיהן שגתה המפקחת עת התירה הצמדת חצרות לדירות הקרקע. בהקשר זה, לטענת המשיבים בהינתן שבהתאם לחוק המקרקעין הבעלות במקרקעין משתרעת גם על רום הקרקע, הרי שהצמדת חצר הנמצאת על פני הקרקע אינה שונה מתוספת מרפסת, אשר אף היא עושה שימוש ברכוש המשותף ברום הקרקע. בנסיבות אלו, נטען כי כשם שלבעלי הדירות הקיימות מעל דירות הקרקע קיימת זכות מוגבלת לפגוע בבעלות היחסית של בעלי הדירות ברכוש המשותף, על ידי בניית מרפסות בחלל הרום שמעל החצר, הרי שאף לבעלי דירות הקרקע הקיימות, הזכות להצמדת חלק מהחצר כגודל המרפסות שלא ניתן להוסיף לדירה. נטען כי מדובר בהצמדה מידתית, מאוזנת ושוויונית. עוד נטען כי אין לקבל את טענת המערערים ולפיה הואיל ודירות הקרקע הן קטנות, הרי שמדובר בתוספת שטח שאינה מאוזנת. אשר לטענה זו, הפנו המשיבים לכך שכלל הדירות (לרבות דירת המערערים שהיא קטנה יחסית לדירות האחרות בפרויקט) קיבלו- בלא קשר לגודלן – תוספת שטח של 25 מ"ר וכן, תוספת בשטח של 14 מ"ר. קרי לטענת המשיבים, גם דירת המערערים זכתה להרחבה אבסולוטית גדולה שאינה קשורה לגודלה המקורי בהשוואה לדירות האחרות.
עוד טוענים המשיבים כי מהטעמים כפי שפורטו על ידי המפקחת בפסק דינה ובכלל כך נוסח האישור אשר הומצא על ידי הוועדה המקומית, יש לראות בהיתר הבנייה כהיתר בנייה בתנאים וזאת, במיוחד בהינתן שממילא בינתיים וקודם למועד פסק הדין, אושרה תכנית הרבעים.
24. זאת אף זאת, המשיבים טוענים כי יש לדחות את הטענה ולפיה ההסכם פקע. בהקשר זה ועל הנמקותיה של המפקחת, מוסיפים המשיבים וטוענים ראשית כי המערערים מטעים את בית המשפט בטענתם ולפיה ההסכם הותנה בתנאי מתלה ובהתאם לו הוא יפקע ככל שלא יתקבל היתר בנייה במועד הקבוע בהסכם. לעניין זה מפנים המשיבים את תשומת הלב לכך שבהתאם להוראות ההסכם, יש למנות את מועד פקיעת ההסכם מהמועד בו חתמו בעלי דירות ברוב המינימלי הדרוש על התוכניות הפרטניות (20/8/14), שאז עמדו ליזם 36 חודשים להוצאת ההיתר – שלא חלפו במועד הגשת התביעה. נוסף על כך נטען כי אין למנות במניין הימים את פרק הזמן בו נדון ערר על החלטת הוועדה המקומית. עוד נטען כי ממילא זכאי היזם מאת הנציגות, לאורכה בת 9 חודשים ממועד מתן פסק הדין, בנסיבות בהן ניהל משא ומתן עם דיירים סרבנים נוספים, בתמיכה אקטיבית של הנציגות וזאת, על מנת להימנע מהגשת תביעה גם נגדם. מבלי לגרוע מהאמור נטען כי ממילא בהתאם להסכם, מחייב ביטול ההסכם פעולה אקטיבית של מסירת הודעת ביטול, אשר לא נמסרה. זאת אף זאת, נטען כי ההיתר אמנם לא הוצא עד היום ואולם זאת, הן בשל החובה לבחון מחדש את פתרון החניה שמקורה בהתנגדות המערערים והן, הואיל וקיימים בעלי דירות שטרם רשמו את הזכויות בדירות על שמם – קרי בנסיבות שאינן תלויות ביזם.