אכן, הלשון עמומה ורב-משמעית. מחנה המשפט וסדר המלים עשויים להעלות משמעויות שונות. על הפרשן לחשוף משמעויות אלה. בכך מסתיים תפקידו הבלשני של הפרשן.
.32מבין מיגוון המשמעויות הלשוניות על הפרשן לבחור באותה משמעות לשונית
שהיא גם הנותנת ללשון החוק את משמעותו המשפטית. עמדתי על כך בע"א 674/85 [28], בעמ' 364בצייני:
"... הפרשן במשפט אינו מתעניין אך במשמעות הלשונית של הדיבור. פרשנות אינה אך בלשנות. הפרשן במשפט מתעניין במשמעות המשפטית של הדיבור. משמעותו המשפטית של הדיבור הוא משמעותו הלשונית על רקע הקשרו הרלוואנטי".
בחירה זו של המשמעות המשפטית מבין מיגוון המשמעויות הלשוניות נעשית בעזרת כללי הפרשנות. אלה הם הכללים אשר בעזרתם "שולף" או "חולץ" השופט הפרשן משמעות משפטית מקשת משמעויות לשוניות. אחד מהיסודיים שבכללים אלה, המהווים את גולת הכותרת שלהם ואת "עיקר העיקרים" (השופטת בן-פורת בע"א 753/77 [24] הנ"ל, בעמ' 186), הוא הכלל, כי מבין המשמעויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה משמעות (היא המשמעות המשפטית) המגשימה טוב יותר מכל משמעות אחרת את תכלית החקיקה.
עמדתי על כך בבג"צ 267/88 [29], בעמ' 736, בצייני:
--- סוף עמוד 398 ---
"... מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור שבחוק סובל, יש לבחור באותה המשמעות, המגשימה את תכלית החקיקה. תפקידו של הפרשן אינו רק לחשוף את קשת המשמעויות הלשוניות שהדיבור יכול לשאת. זה תפקידו של הבלשן, אך השופט אינו אך בלשן. תפקידו של הפרשן הוא להכריע, איזו מבין קשת המשמעויות הלשוניות היא המשמעות המשפטית, כלומר המשמעות המגשימה את תכלית החקיקה ומטרותיה.... אכן, פרשנות החוק מתחילה במלות החוק. אך לעולם אין היא מסתימת במלות החוק...".
תכלית החוק - אותה מבקש הפרשן להגשים - היא הערכים, האינטרסים והמטרות אשר החוק נועד להגשים. אלה כוללים את הערכים, המטרות והאינטרסים שעמדו לנגד עיני המחוקק ההיסטורי. כן כוללת היא תכליות שחזקה על המחוקק במדינה דמוקרטית כי העמידן לנגד עיניו. אלה הן "חזקות" (presumptions) התכלית, המשלימות את התכליות שבפועל עמדו לנגד עיני המחוקק ההיסטורי, והמשקפות, בין השאר, את ערכי היסוד של השיטה (ראה בג"צ 953/87, 1/88[30]). אכן, על הפרשן להתחשב בדימויים המופשטים של המחוקק ההיסטורי, וזאת על רקע עקרונות היסוד של שיטתו, כפי שהם מעוצבים בעת מתן הפירוש, ומתוך מגמה להגשים "הרמוניה חקיקתית" במערכת כולה (ראה ע"פ 108/66 [31], בעמ' 261), באופן שהפרשנות שתינתן לדבר חקיקה אחד תישזר "נאמנה עם רקמת החקיקה ויהא לגוף אחד, שלם, עמה" (השופט זוסמן ביד"מ 1/62[32], בעמ' 2759). אכן, אין לנתק את ההוראה המתפרשת מכלל החקיקה. המחיל הוראת חוק, מחיל את החקיקה כולה. המפרש הוראה פלונית, מפרש את החקיקה כולה.