על-כן, רשאי הפרשן לפנות למקורות חיצוניים (חוקים אחרים, היסטוריה חקיקתית, עקרונות יסוד) בכל מקרה. באמצעותם יגבש את תכלית החקיקה. על פיה יבחר בין האופציות הלשוניות.
--- סוף עמוד 403 ---
.40טענתו הפרשנית השנייה של בא-כוח המערערת הייתה, כי סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התפרש על-ידי בית המשפט המחוזי בע"פ (ת"א) 240/88
[39]. בפסק-דינו החליט בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, כי תאגיד אינו אחראי כבעל רכב על-פי סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], וכי האחריות מוטלת אך על נושאי המשרה בתאגיד. בא-כוח המערערת מדגיש, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום .13.7.88המחוקק לא נקט כל יוזמה לשינוי החלטת בית המשפט המחוזי. נהפוך הוא: ביום 15.11.90נחקק חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24), אשר המשיך בנוסח הקודם, לפיו "בעל" - "לענין רכב הרשום על שם חבר בני-אדם- מנהל פעיל, שותף או עובד מינהלי בכיר בחבר האחראים לאותו רכב". נמצא, כי המחוקק אימץ לעצמו את פרשנותו של הרוב בפרשת ע"פ (ת"א) 240/88 [39], ואל לנו לסטות מגישה זו. גישה פרשנית זו ("הלכת האימוץ") אינה נראית לי. היא מבוססת על ההנחה המוטעית, לפיה המחוקק עוקב אחר הפרשנות השיפוטית. האם בא-כוח העותרת בדק, אם דבר קיומו של פסק הדין המחוזי היה ידוע לכנסת שעה שהיא חוקקה מחדש את הגדרת "בעל" בפקודת התעבורה [נוסח חדש]? זאת ועוד: גישה פרשנית זו אינה מתחשבת במציאות הפרלמנטרית, בה משמשים בערבוביה שיקולים שונים - שאינם קשורים כלל לאימוץ הפרשנות השיפוטית - שלא לשנות מלשון החקיקה. כך, למשל, ייתכן שהמחוקק ביקש לשנות מפרשנותו של בית המשפט המחוזי, אך שיקולים פוליטיים - שבינם לבין נכונותו של הפירוש אין ולא כלום - מנעו זאת ממנו; ואולי הוחלט שלא לשנות מפרשנות זו בתקווה שבית המשפט העליון יבטל את הלכתו של בית המשפט המחוזי? אך מעבר לכך: גישה פרשנית זו נראית לי כהתערבות בלתי ראויה של הרשות השופטת בחופש החקיקה של הרשות המחוקקת. על פיה, הרשות השופטת כאילו מודיעה למחוקק, שאם לא יחוקק, תהא לכך משמעות פרשנית, ובכך מטילה עליו את נטל החקיקה. איני סבור, כי במשטר דמוקרטי יש להטיל נטל שכזה על הרשות המחוקקת. זו צריכה להיות חופשית בחקיקתה או באי-חקיקתה. זאת ועוד: גישה פרשנית זו מכבידה על מפעל החקיקה. מחוקק עשוי להסס אם לאחד דינים או לשלבם או אף לערוך קודיפיקציה, מתוך החשש שבתי המשפט יפרשו כל חקיקה מחודשת שכזו כאילו יש בה אימוץ הלכות שפירשו את החוק בעבר, הלכות, שחלקן עשויות שלא להיראות למחוקק ושמרביתן אינן ידועות לו כלל. לבסוף, גישה פרשנית זו כובלת את בית המשפט העליון ביכולתו לבטל פסיקה של בתי-משפט שלום ומחוזיים, ובכוחו לסטות מהלכותיו שלו. אכן, אם הלכות אלה אומצו על-ידי המחוקק והוטבעה בהן טבעת החקיקה- כיצד זה יסטה בית המשפט העליון מהן? ואם נקבל גישה זו בכל הנוגע לפרשנות שיפוטית שניתנה בעבר, מדוע לא נרחיב אותה גם לפרשנות שהמינהל (כגון שלטונות המס) נתן בעבר לדבר חקיקה אשר המחוקק לא מצא אותו ראוי לשינוי? הייתכן? .41אכן, בכל אותן שיטות משפט בהן פסקו שופטים ברוח "הלכות האימוץ", נשמעו דעות לשלילתן. ה- law commissionהאנגלית, שעסקה בפרשנות החקיקה, מתחה עליה ביקורת קשה. היא נמנעה מלהמליץ על ביטולה המפורש, בתקווה שבתי-המשפט עצמם יביאו לכיליונה (ראה ( 1969,. 21london, com) the interpretation of statutes) בקנדה, לעומת זאת, הוחקה הוראה מפורשת בחוק הפרשנות (סעיף 37(4) ל68-1967, ,interpretation actלפיה: