מכאן, שהאחריות של התאגיד באמצעות תורת האורגנים אינה ענף של האחריות המוחלטת. נהפוך
--- סוף עמוד 381 ---
הוא: התאגיד אחראי משום שנתקיימה פעילות "אישית" ומשום שקיים יסוד נפשי "אישי" אצל האורגן, ואלה נמצאים כמספיקים לשם הטלת אחריות אישית על התאגיד.
.6"תורת האורגנים" אינה פשוטה כלל ועיקר. בצדק ציין השופט לנדוי בע"פ 109/72 [9], בעמ' 99, כי:
"הרבה דיו כבר נשפך בספרות ובפסיקה בארצות המשפט המקובל על רעיון הזהות של גוף מאוגד עם מי שפועל מטעמו, לצורך האחריות בפלילים, ועדיין הבהירות מאתנו והלאה בסוגיה זו".
מן הראוי להדגיש, כי תורת האורגנים אינה מבוססת על תפיסה פורמאלית טכנית. היא יונקת חיותה מתפיסה של מדיניות משפטית, לפיה התאגיד הוא אובייקט לזכויות ולחובות (במובן הרחב) כמו אדם בשר ודם. התאגיד אינו יצור מלאכותי. אכן, אם התאגיד הוא מלאכותי, כי אז גם הבעלות והזכות והחוזה ושאר המושגים והמוסדות המשפטיים הם מלאכותיים. אמת הדבר, קיים שוני מהותי בין תאגיד לבן-אדם (בשר ודם). לתאגיד אין קיום טבעי. לבן-אדם יש קיום טבעי. אין תאגיד ללא משפט, אך אין משפט ללא בני-אדם. בן האדם הוא תנאי למשפט, והמשפט הוא תנאי לתאגיד. לשוני מהותי זה השלכה גם בתחומי המשפט. אך מכאן לא נובע כי - אדם הוא "ריאלי" ותאגיד הוא "מלאכותי". מכאן רק נובע כי בין השניים ישנם הבדלים מהותיים וחשובים. חרף הבדלים אלה, הן התאגיד והן בן האדם פועלי בעולם המשפט. עולם זה הוא עולם נורמאטיבי. נושאי הזכויות בו הם הגופים המשפטיים (האישיות המשפטית). לעניין כושרה של תופעה להיות נושא לזכויות ולחובות - אין כל הבדל בין תאגיד לבן-אדם. זה כזה מוכר בעולם המשפט כאישיות משפטית. זה כזה הוא "ריאלי", עד כמה שהמשפט הוא ריאלי, וזה כזה הוא "מלאכותי" עד כמה שהמשפט הוא מלאכותי. זה כזה הוא "אדם" - להבדיל מבן-אדם - במובן הנורמאטיבי. אכן, הריאליות או המלאכותיות נבחנות ביחס לתכונות אנושיות ולקיום אנושי. בהקשר זה הבחנות אלה הן רלוואנטיות ותקפות. אין הן רלוואנטיות ואין הן תקפות ביחס לקיום הנורמאטיבי. קיום זה הוא ריאלי ומלאכותי בעת ובעונה אחת. לתאגיד קיום נורמאטיבי, והוא "אדם" בעולם הנורמאטיבי.
.7ציינתי, כי תורת האורגנים מייחסת לתאגיד את המחשבות והפעולות של האורגנים, ובכך מעניקה לתאגיד מימד אנושי. היא רואה באורגנים של התאגיד את ה"מוח" ואת "מרכז העצבים" שלו (ראה & co. Ltd. V. T.j. graham(engineering) h.l. bolton 172, at[40] (1957) .sons ltd). ואת "האני האחר" (alter ego) שלו (ראה Lennard's carrying company, limited v. Asiatic petroleum company, limited 713, at[41] (1915) וכן 321, at[42] (1932) fanton v. Denville). על דימויים אלה עמדה השופטת בן-פורת בע"פ 115/77 [10], בעמ' 520בציינה: