בחקירתו העיד כי לא זכור לו שראה טיוטה לבקשת תשלום מצד הנתבע וכך גם לא זכר הנחייה מצד ועדת הביקורת אשר פטרה את הנתבע מלהגישה לאישור בית המשפט (66).
כן העיד כי לוועדת הביקורת לא הייתה סמכות לאשר החזר הוצאות לנתבע והיא גם לא ראתה עצמה כמוסמכת לכך (39), כי לוועדה הגיעו רק החלטות מהותיות כדי לקבל התייחסותה והיא הייתה גורם מנחה, אך לא גורם מחליט (41), וכי חברי ועדת הביקורת לא היו מודעים להיקף ולטיב ההוצאות הקבועות שמשך הנתבע מקופת הפירוק (47).
כן העיד כי האינטרסים אשר עמדו לנגד עיניה של וועדת הביקורת, לא היו לפקח על הליך הפירוק ועל הנתבע, אלא לקדם את הבנייה מהר ככל הניתן (עמודים 30 ו-73) וכי אפילו לאחר דו"ח ויגננסקי היה חשש להסרת הנתבע מתפקידו, מהנימוק כי יכול והדבר יגרום לעיכוב נוסף במסירת הדירות (78).
כך גם העיד כי כשהחלה לגדול אי-הנוחות לגבי התנהלותו הכספית של הנתבע, ועדת הביקורת נשאה עיניה למערך החשבונאי וציפה שמנהל החשבונות ומשרד רוה"ח הם אלה שיתנו להם את התשובות, במקום להשתמש בסמכויותיה בנושא (44) וכי חברי ועדת הביקורת האמינו שאם הדו"חות הגיעו לעיונם, זה אומר שהמערך החשבונאי כבר בדק אותם ואישר שהנתונים בהם תקינים (70). כך גם בעת שנחשף לתצהיר ההוצאות של הנתבע העיד כי לו ידע על כך, כנראה לא היה מתנגד להסרת הנתבע מתפקידו בשנת 2007 (79).
באשר למכתבים ששלחה ועדת הביקורת לנתבע בקשר להחזר הוצאות, העיד כי המכתב מיום 15.2.2000 לא היווה אישור עבור הנתבע למשוך החזר הוצאות מקופת הפירוק, כי זו רק הייתה עמדת הוועדה ועל הנתבע היה לפנות לכנ"ר ולאישורו של בית המשפט, בהתאם להחלטת לויט ואף הוסיף כי מכתב זה גובר על המכתב מיום 29.6.1999, שם אושר לנתבע סך של 50,000 ₪ באופן חד פעמי, ונקבע בו המנגנון הרלוונטי לטיפול בפניותיו של הנתבע להחזר הוצאות (עמודים 67 ו-71).
כך גם התייחס לאיחור בקבלת הדירה במועד מאוחר ממה שציפה "....אבל בנסיבות לא היה לי טענות . אני לא באתי בטרוניה ואני לא תבעתי" (27). כך גם הסביר שאכן היו השגות בענייני הכספים אם היה מותר למפרק לבצע, אודות רישומים ואישורים ולכן ביקשו לקבל תמונה נכונה מרוה"ח החיצוני וכי " חזקה על רואה חשבון שיעשו את עבודתם נאמנה ולפי זה נראה אם יש איזה שהוא בסיס בדברים האלה...." ולכן נחה דעתם לאחר קבלת דו"חות מבוקרים (44). כך גם פרשנותו להחלטת לויט כי המפרק היה רשאי למשוך בגין הוצאות 2,000 ₪ לחודש, ורק מעבר לכך נזקק להסכמת ועדת הביקורת. עם זאת לא היה מודע להוצאות כמזכירה והסכומים המדוברים (47) וכי לאחר שנקבע כי הזכויות בבניין סי הינן של הדיירים ולא לחברה, אזי בחינת מיסוי אכן הדברים נוהלו כנאמנות על-ידי המפרק עבור הדיירים וכאישור השופט לויט ובהעדר נושים אחרים (74).