--- סוף עמוד 17 ---
34. הנה כי כן, סעיף 373א לחוק מחייב תשלום דמי ביטוח בגין חלקו של בעל מניות – בין אם הוא הנישום המייצג ובין אם לאו – בהכנסה החייבת של חברה משפחתית, אף אם רווחי החברה לא חולקו בפועל, בדרך של תשלום דיבידנד, בין בעלי המניות. שיעורם של דמי הביטוח הוא השיעור הקבוע בגין הכנסה של מבוטח שאינו עובד ואינו עצמאי. משמדובר בתשלום דמי ביטוח בגין "הכנסה חייבת", גם אם החברה המשפחתית הפסידה כספים בשנת המס, או הכנסתה שלילית כתוצאה מהעברת הפסדים משנת מס קודמת לפי סעיף 28(ב) לפקודה, אזי אין בהפסדים כדי לפגוע בחיובו של בעל המניות לשלם דמי ביטוח בגין הכנסותיו ממשלח יד, ולא יהיה בהפסדי החברה המשפחתית כדי לגרוע מחבות תשלום דמי הביטוח של המבוטח בגין ההכנסות הנוספות כאמור.
תאומים סיאמיים האוחזים זה בזה
35. אין בידנו לקבל את הטענה החלופית שובת הלב שהעלה המערער, לפיה אף אם נפסוק כי מוסד החברה המשפחתית לא אומץ בשלמותו על ידי חוק הביטוח הלאומי, אין לחייבו בתשלום דמי ביטוח בגין דמי הניהול. לגישת המערער, בנסיבות בהן דמי הניהול שולמו על ידי החברה המשפחתית המפסידה, אשר הפסדיה מיוחסים למערער, ואינם אלא העברה רישומית בלבד, מעין העברה מכיס לכיס של אותו סכום, דין התקבול (בידי המערער) וההוצאה (שבוצעה על ידי החברה אך מיוחסת למערער נוכח השקיפות בין החברה המשפחתית למערער כנישום מייצג) כדין תאומים סיאמים האוחזים זה בזה.
36. בהיבט המשפטי הצר, טענת המערער נסמכת על ייחוס הפסדי החברה המשפחתית למערער בכשירותו כנישום מייצג. משנקבע לעיל כי לפי החוק לא מיוחסים הפסדי החברה המשפחתית לנישום המייצג – ואף ההכנסות מיוחסות לכלל בעלי המניות לפי חלקם – אין הטענה יכולה לעמוד.
37. בהיבט הרחב יותר, טענת המערער, בלשוננו, היא ל"צדק כלכלי". דיני המס מורכבים. לעיתים קרובות נדרש הנישום להוצאות בייצור הכנסה שאינן מקוזזות מההכנסה (ראו בסוגיה המוכרת של הוצאות טיפול בילדים על מנת לאפשר להורה להפיק הכנסות: ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ' ורד פרי (30.4.2009)
--- סוף עמוד 18 ---
בעקבותיו תוקן סעיף 32(1) לפקודה ונקבע כי "הוצאות הבית, הוצאות פרטיות, הוצאות אש"ל, הוצאות שהוצאו לשם הגעה למקום ההשתכרות ולשם חזרה ממנו, והוצאות שהוצאו לשם טיפול בילד או השגחה עליו או לשם טיפול באדם אחר או השגחה עליו" לא תוכרנה כהוצאות בייצור הכנסה).
באופן דומה, ניתן למצוא הסדרי מסוי נוספים שאינם עולים בקנה אחד עם ההיגיון הכלכלי הצרוף כפי שהוא נתפס אינטואיטיבית בעיני המתבונן. כך, למשל, בעניין אור שרה בו נבחנה בשולי פסק הדין סוגית חיובה במס של חברה מהכנסות מריבית בגין פיקדונות מטבע חוץ. לצד הריבית עליה הוטל המס, חלו לעיתים ירידות בשערי החליפין. התוצאה היתה כי בחלק מהמקרים, התשואה השקלית הכוללת של הפיקדון הייתה שלילית, מאחר שההפסד מירידת שער החליפין היה גבוה מתשלומי הריבית. החברה המשקיעה חויבה בתשלום מלוא המס בגין הריבית, תוך התעלמות מירידת שערי החליפין וההפסד שנגרם לחברה מאותו פיקדון ממש בגינו חויבה במס. כפועל יוצא מכך, למרות שהנכס שנרכש והוחזק על ידי הנישום היה הפסדי, חויב הנישום בתשלום מס בגין ריווחי הריבית ש"נבלעו" בהפסדי השער. יתכן כי התוצאה "אינה צודקת" בראיה צרה, אך היא נובעת ממשטר מס שונה על ריבית ועל שערי חליפין גם אם הם נובעים מאותו פיקדון, אשר תוצאתה, העשויה להיראות שגויה בהיבט הכלכלי, היא חיוב במס הכנסה על עסקה הפסדית.