23. מקובל לציין ארבע הצדקות להכרה בזכות הציבור לקבל מידע; הראשונה, הזכות לחופש המידע הכרחית לשם הגשמת חופש הביטוי; השנייה, הצורך במידע חיוני לשם פיקוח אפקטיבי וביקורת על רשויות השלטון; השלישית, שמירה על אמון הציבור בפעילות הרשות המינהלית; הרביעית, התפיסה ולפיה המידע המצוי בידי הרשות הוא קניינו של הציבור וכי הרשות מחזיקה במידע כנאמן עבור הציבור (ראו ע"א 7024/03 הנ"ל, עע"מ 11120/08 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל - רשות ההגבלים העסקיים (17/11/2010); עע"מ 5089/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' בנק ישראל (30/5/2018); עע"מ 3300/11 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע (5/9/2012)).
24. עוד אציין כי נהוג להבחין בין מידע ציבורי, מידע שאין למבקש עניין אישי מיוחד בו (להלן: מידע ציבורי), לבין מידע שנוגע לעניינו של המבקש (להלן: מידע פרטי). שיקול הדעת הנוגע לזכות במידע משתנה גם בשים לב לסוג המידע המבוקש, וכפי שנראה להלן הדבר בא לדי ביטוי גם במבחנים השונים לעניין הסייגים לגילוי המידע.
25. חלק מהצדקות אלו רלבנטי בעיקר כאשר מבוקש לקבל מידע ציבורי, וחלקן רלבנטיות גם לבקשה לקבלת מידע פרטי. דומה שההצדקה האחרונה, השמה דגש על העיקרון ולפיו הרשות מחזיקה במידע כנאמן עבור הציבור, מקבלת משנה תוקף במידע פרטי, דהיינו - כאשר למבקש עניין אישי במידע.
26. הזכות למידע, כמו מרבית הזכויות, אינה מוחלטת, ועל כן נקבעו בחוק חופש המידע סייגים שונים שנועדו לאזן בין הזכות למידע לבין אינטרסים מנוגדים. כך למשל עוסק סעיף 8 בדחיית בקשה לקבלת מידע מטעמי יעילות והקצאת משאבים; סעיף 9(א) קובע סוגי מידע שאין למסרם (סעיף 9(א)) וסוגי מידע שבהם יש לרשות שיקול דעת לסרב למסרם (סעיף 9(ב)); סעיף 14 מסייג את תחולת החוק לגבי מידע המצוי אצל גופים המפורטים בו.
זאת ועוד, החוק מייחד את הזכות למידע רק למי שהוא אזרח או תושב ישראל (סעיף 1), ומקנה זכות למידע לאחרים, רק ביחס למידע פרטי המוגדר כמידע בדבר זכויותיו בישראל (סעיף 12 לחוק).
27. גם הסייגים השונים בחוק אינם מוחלטים והחוק מותיר שיקול דעת לרשות, ומעל לכל מותיר שיקול דעת לבית המשפט, להורות גם על מסירת מידע שאין חובה למסרו על פי סעיף 9 לחוק. ודוקו, היקף שיקול הדעת המסור לבית המשפט להתערב בהחלטת הרשות ולהורות לה למסור מידע שאין חובה למסרו על פי החוק, עשוי להיות שנוי במחלוקת; האם בית המשפט מפעיל רק אמות מידה לביקורת שיפוטית על סבירות החלטת הרשות, או שמא מוסמך הוא לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הרשות ולהחליט במקומה ((עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4) 217, 251 (2006); עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, פסקה 29 (19/5/2009); עע"מ 1120/08 הנ"ל) עע"מ 10845/06 שידורי קשת נ. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, פסקה 64 (11/11/2008); עע"מ 7678/16 דרוקר נ. הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה, פסקה 23 (7/8/2017)).