"בהיבט המשפטי, המגפה מוליכה אותנו בארץ לא זרועה, במחוזות ובמשעולים חוקיים וחוקתיים שלא שיערו ראשונים ולא חזו גם רואי השחורות. זכויות חוקתיות בסיסיות כמו הזכות לפרטיות, לקניין, לחופש העיסוק ולחופש התנועה בתוך ישראל נאלמות דום מול מונחים כמו סגר והסגר, כתר, מחסומי דרכים, איכון טלפונים על ידי השב"כ, ריחוק חברתי ועוד. כל אלה חולפים בסך לפנינו כמו חלום בלהה דיסטופי במדינה דמוקרטית שחירויות האזרח הן בבסיס קיומה. בימים של שגרה, אמצעים אלה היו נפסלים על אתר כבלתי חוקיים בעליל, אך הימים אינם ימים רגילים ומפני 'שהשעה צריכה לכך' (יבמות צ ע"ב, סנהדרין מ"ו ע"א), אין מנוס אלא מלהלקות את הציבור, הגם שלא חטא ואינו ראוי ללקות" (בג"ץ 2435/20 לוונטהל נ' ראש הממשלה, פסקה 1 (7.4.2020)).
51. אינני מבקש להשוות בין ימי ראשית המדינה או ימי הקורונה, לבין הנדון דידן. אך תובנה אחת משותפת לכל אלו – נסיבות חריגות, לא יכולות להיבחן במשקפי הדין ה'רגיל'. ההתמודדות עמן, כאשר השעה צריכה לכך, מחייבת סטייה מן המתוקן והמקובל; אכן, זה לא נחמד ונעים: לא בדרך המלך נלך.
סטייתו של חוק ההסדרה מן ההסדרים המקובלים בדין, היא כשלעצמה אינה מצדיקה את ביטולו. דרישת תום הלב, שברגיל היא דרישה הכרחית ומוצדקת, איננה חזות הכל. לעתים חריגות, כמו בענייננו, ישנם שיקולים נוספים הראויים להישקל. והללו נשקלו כדבעי, לא על-ידי פקיד ממשלתי זה או אחר, זוטר או בכיר, אלא על-ידי כנסת ישראל – בכבודה ובעצמה. ודוק: הדרישה החלופית לדרישת תום הלב שאותה הציב המחוקק – הסכמת המדינה – אינה מתעלמת לחלוטין משאלת תום הלב של המחזיק בקרקע. דרישה זו מבוססת על הכרת המציאות, שבה מתיישבים פעלו לעתים מתוך הבנה כי הם מגשימים את מדיניות הרשויות. כאמור לעיל בדברים שהובאו בהרחבה מדו"ח לוי, רשויות המדינה היו מעורבות משך שנים ארוכות בבניית ההתיישבות הבלתי חוקית, אם באופן ישיר, אם באופן עקיף, אם בגלוי ואם בסתר. "להתנהלות זו נודעת נפקות במישור המשפטי, והכוונה לדרך בה היתה אמורה להיות מובנת על ידי המתיישבים ביהודה ושומרון. להשקפתנו, אלה היו רשאים להניח כי הרחבתו של מפעל ההתיישבות [...] הוא עניין בו הממשלה חפצה ואותו היא מעודדת" (עמוד 49 לדו"ח לוי).
52. נותרה פגיעתו של החוק בזכות החוקתית לשוויון; ומתוך שהארכתי בפירוט המציאות המורכבת שמתוכה ולתוכה נחקק חוק ההסדרה, אוכל לקצר עתה, בבואי להסביר מדוע פגיעתו של החוק בזכות לשוויון היא מידתית. לא ניתן להשוות בין עניינה של התיישבות ישראלית באזור הטעונה הסדרה, לבין התיישבות פלסטינית דומה. מעורבותן של רשויות המדינה בהקמת המבנים; האיסור על מכירת קרקעות ליהודים; עבודתו של 'צוות קו כחול' – כל אלו נסיבות יחודיות להתיישבות הישראלית בלבד. יתרה מזאת, כפי שציינה הממשלה בתגובתה המקדמית, בעקבות ההסדר הדיוני מיום 12.3.2017 שהוצע על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, ולפיו 'לא יבוצעו צווים אופרטיביים שעליהם חל החוק, שיש בהם כדי לשנות את המצב הקיים', הוקפאו מאות הליכי אכיפה גם ביחס לבנייה בלתי חוקית פלסטינית (סעיף 177 לתגובה המקדמית מטעם הממשלה). נמצאנו למדים אפוא, כי גם אם מלכתחילה ביקש המחוקק להיטיב דווקא עם מתיישבים ישראלים, הרי שבדיעבד צפוי החוק להיטיב במידת מה גם עם האוכלוסייה הפלסטינית.