חוששני כי ביטול החוק לא יועיל – לא למתיישבים, גם לא לבעלי הקרקע. אלו לא נהנים, ואלו חסרים. הקרקעות והמבנים שאותם ביקש המחוקק להסדיר, למצער רובם, ישארו מונחים אפוא בשיממונם וקיפאונם – עד שיבוא אליהו, או עד 'להכרעה מדינית בדבר מעמדו של האזור וההתיישבות בו' (המוקדם מביניהם).
55. אילו דעתי היתה נשמעת – לא היינו מבטלים את חוק ההסדרה; דיינו במחיקה חלקית בהגדרתם של 2 מונחים בסעיף 2 לחוק – 'התיישבות' ו'מדינה' – ב'עפרון כחול'.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
1. קראתי את חוות דעתה הבהירה של חברתי, הנשיאה א' חיות, ואני מצטרף למסקנתה כי אין מנוס מהכרזה על בטלות החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז-2017 (להלן: חוק ההסדרה), בשל פגיעתו הלא מידתית בזכויות יסוד חוקתיות. עם זאת, ברצוני לעמוד על מספר דגשים העומדים, לשיטתי, בלב ההכרעה.
מסכים אני עם חבריי כי חוק ההסדרה פוגע, לכל הפחות, בזכויות החוקתיות לקניין ולכבוד של בעלי הזכויות במקרקעין שעליהם חל החוק. הסייגים והאיזונים שעליהם עמדו המשיבים – החל באופייה ה"ארעי" של נטילת הזכויות ("עד להכרעה מדינית"; סעיף 3(2)(ב) לחוק), וכלה במנגנוני הפיצוי הקבועים בחוק – משליכים על עוצמת ומידתיות הפגיעה, אך אין בהם כדי לטשטש את עצם קיומה.
לנוכח הקביעה כי חוק ההסדרה פוגע בזכויות יסוד, יש לעבור לשלב השני של הביקורת החוקתית: האם החוק "הולם את ערכיה של מדינת ישראל" כמדינה יהודית ודמוקרטית, ו"נועד לתכלית ראויה" (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ראו גם סעיף 1א). הבהרת תכליות החוק חשובה לא רק כשלעצמה, אלא גם להמשך הדיון ביתר שלבי הניתוח החוקתי, ובפרט במסגרת בחינת מידתיות ההסדר. נעמוד אפוא על תכליות החוק.
2. הליכי החקיקה של חוק ההסדרה חושפים מארג מקיף ורחב של תכליות, הצולחות – כשלעצמן וכמכלול – את מבחן התכלית הראויה. אכן, תכלית החקיקה לחוד ואמצעי הגשמתה לחוד. התכלית אינה מתמצה בתיאור טכני של האמצעים שאימץ המחוקק; על הפרשן להרים את המסך, ולבחון מדוע ולשם מה נבחרו אמצעים אלה, ואלו "מטרות ציבוריות חשובות למדינה ולחברה" הם משרתים (ראו, בין השאר, בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 548 -547 (2005) (להלן: עניין ההתנתקות), בג"ץ 6427/06 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1) 619, פסקה 52 לחוות דעת הנשיא א' ברק (2006) (להלן: עניין התנועה לאיכות השלטון)).