לשיטתי, חוק ההסדרה אינו עומד במבחן המידתיות במובן הצר, אשר –
"בודק את היחס בין הנזק שנגרם לזכות החוקתית שנפגעה לבין התועלת לאינטרס הציבורי המוגן כתוצאה מהפגיעה. לשון אחרת, נזק מול תועלת, יחיד מול הכלל. לשם הדיוק, המיקוד הוא בפער בין הנזק שנגרם על-ידי החלופה שנבחרה לעומת הנזק מהחלופה הפחות פוגענית, ובפער שבין התועלת המופקת מאימוץ החלופה שנבחרה לבין התועלת שתצמח מהחלופה הפחות פוגענית" (בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סה(2) 1, פסקה 4 לחוות דעתי (2012)).
נטילת זכויות השימוש וההחזקה במקרקעין פוגעת קשות בזכות לקניין ולכבוד. כך גם רישום של מקרקעין כרכוש ממשלתי, מבלי שניתנת לטוענים לזכויות בהם אפשרות אמיתית להציג את טענותיהם. ודוקו, אפשר שיש צדק בדברי חברי, השופט סולברג, כי "במצבים רבים מאד שבהם מדבר החוק" הפגיעה בקניין קלה יותר – אם משום ששיקולי ביטחון ומגבלות מעשיות ימנעו שימוש בחלק מהמקרקעין גם לאחר פינוים, ואם משום שחלק מבעלי הזכויות "היו שמחים ודאי" למכור אותן (פסקה 45 לחוות דעתו). דא עקא, גם אם יש ממש בשיקולים אלה (והשוו, בג"ץ 794/17 זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 8 לחוות דעתי (31.10.2017)), הרי שניתן להניח באותה מידת ודאות כי חלק אחר של בעלי הזכויות מעוניין לשמור על המקרקעין (אם משיקולים פרטיים, ואם ממניעים "לאומיים"), וכי בחלק לא מבוטל של המקרקעין ניתן יהיה לעשות שימוש במתכונת כזו או אחרת (וראו, לדוגמה, בג"ץ 8815/10 בשאראת נ' ועדת המשנה להתיישבות (5.5.2011)). אף על פי כן, חוק ההסדרה אינו מייחס כל חשיבות לבחינה נקודתית של הנסיבות, ומורה בצורה גורפת על נטילת הזכויות במקרקעין אלה ועל רישומם כרכוש ממשלתי. בבואנו לאזן בין תועלתו של החוק ופגיעתו בזכויות היסוד, לא ניתן "לבחור" את זירת האיזון, ולהתעלם מן המקרים המורכבים יותר.
5. אכן, המחוקק הציע מענה לפגיעה בזכויות, בדמות פיצוי כספי או קרקע חלופית. כשם שהפגיעה גורפת, גם הפיצוי גורף. ברם, גם פתרון זה אינו נותן מענה מידתי לקשיים השונים שמעורר החוק. ככל שעסקינן בתכלית ה"אנושית", דהיינו בפגיעה באדם הפרטי, הרי שההסדר המשפטי נדרש להתמקד בפגיעה הפרטנית. במסגרת זו אין די להתמקד בפרט אחד שנפגע, תוך פגיעה – אולי קשה יותר – בפרט אחר. הסדר מידתי שתכליתו להגן על זכויות הפרט נדרש לאזן ולמדוד את הפגיעה בפרטים השונים: מתיישב שהשקיע במקרקעין בתום לב, אל מול בעל המקרקעין שמקרקעיו אבדו לו אך משום שאחר התיישב בהם שלא כדין. העדרו של איזון כזה חותר תחת התכלית האנושית עצמה. כפי שהבהירו חבריי, לעיתים העדפת המתיישב תם הלב מוצדקת משיקולים שונים, ופגיעה כזו בזכות הקניין של בעל המקרקעין מידתית היא. ברם, קביעה כזו אינה יכולה להיות מנותקת מבחינה פרטנית של המקרה, לרבות סדי הזמנים הרלוונטיים, מידת תום הלב והאשם שנפל במעשי כל אחד מן הצדדים, שאלות של תמורה (של המתיישב עצמו, ולא של גורמים אחרים כגון הרשות), טיב השימוש במקרקעין ועוד. כיום ישנה העדפה מוחלטת של אדם שהתיישב על מקרקעין לא לו. העדפה כזו פוגעת באופן בלתי מידתי בזכות הקניין של בעל המקרקעין, וזאת אף בראי התכלית ה"אנושית" עצמה, שתכליתה לפתור את מצוקתו של אדם שמקרקעיו ניטלו ממנו.