זאת ועוד, נטילת הזכויות לפי סעיף 3 לחוק מתאפשרת לא רק במקום שבו נבנתה ההתיישבות בתום לב, אלא די בכך שניתנה הסכמת המדינה לבניית ההתיישבות. פירושו של דבר הוא כי נטילת הזכויות מתאפשרת גם אם ההתיישבות נעשתה בחוסר תום לב, לפחות במובן הנזכר בחוק. זוהי תוצאה שאינה מידתית ככל שהמיקוד הוא בפרט. במסגרת התחרות הקניינית, ניתנת עדיפות לפרט חסר תום הלב על פני בעל המקרקעין. ואם תאמר כי חלופת ההסכמה – גם בהיעדר תום לב – נועדה להשיג את התכלית ההתיישבותית הלאומית, ניתן להשיב כי גם הכרה בתכלית זו אינה דוחה באופן מוחלט את זכותו של הפרט להגנה על קניינו במסגרת שלטון החוק. אין די בהזכרת המילים "אינטרס לאומי" כדי להוביל לנסיגתן של זכויות יסוד ואינטרסים לגיטימיים של צדדים שלישיים. בהקשר האחרון, וככל שהתכלית ממוקדת במדינה ולאו דווקא בפגיעה בפרט קונקרטי, יש לשקול במסגרת הפגיעה בזכויות גם את העובדה שההתיישבות על המקרקעין שלא כדין נעשתה תוך פגיעה בשלטון החוק: סיוע של הרשות לפרט אחד להתיישב, שלא בתום לב, במקרקעין השייכים לזולתו. נתון זה מעצים את הפגיעה בזכויותיו של בעל המקרקעין. אכן, שאלה של איזון בין תכליות וזכויות לפנינו, ונכון אני להניח שעשויים להיות מקרים שבהם יצדיקו התכלית האנושית והתכלית הלאומית את הפגיעה בזכויות בעל המקרקעין, גם לפי חלופת ההסכמה לבניית ההתיישבות. כך, למשל, כאשר הסכמת הרשות, בהגדרה מצומצמת ולא כפי שהיום, עשויה ללמד על מעין תום לב. אך הסדר הדוחה את זכויות בעל המקרקעין באופן מוחלט, מבלי לבחון כלל את נסיבות המקרה הפרטניות, אינו מידתי: אין דין התיישבות ותיקה כדין התיישבות בת יומה, אין דין בית מגורים כדין שטח לבניית "מתקנים", ואין דין הסכמה בדמות עצימת עיניים כדין מימון מלא ותמיכה רחבה.
6. חברי, השופט סולברג, סבר כי ניתן לפתור את הקשיים שנפלו בחוק באמצעות צמצום ההגדרות המצויות בו, כגון ההגדרה הרחבה של "התיישבות" או הקביעה לפיה די בהסכמת גורם ציבורי זניח להקמת ההתיישבות. ברם, גם ההגדרות המצומצמות שהוצעו על ידו אינן נותנות, לטעמי, משקל לנתונים פרטניים שונים, הרלוונטיים להגשמת התכליות הראויות של החוק עצמו. בנסיבות אלה, מתכונתו הגורפת הנוכחית של חוק ההסדרה אינה יכולה לעמוד. ויוזכר, כי גם אם התכלית ההתיישבותית הלאומית ראויה היא, כוחה דועך אל מול תפיסת רכוש באופן הפוגע בשלטון החוק כלפי הפרט.