"ה-invoice הוא בבחינת הוראה בלתי חוזרת שניתנה על ידי צבי אור לטובת הבנק, תוך הדגשה כי כל שינוי של ההוראות מצריך הסכמה מראש ובכתב של הבנק. משקיבלה המערערת לידיה את היהלומים בצירוף הוראה בלתי חוזרת זו, היא יכולה הייתה לעשות אחת משתיים: להחזיר את היהלומים או חלקם, או לשלם את תמורת היהלומים שהותירה ברשותה. הוראה בלתי חוזרת זו לא ניתנת לביטול, ללא הסכמת הבנק, שאותו ניתן לראות גם כמוטב בהסכם לטובת צד ג'."
בהמשך נקבע שם כי:
"ב- invoice עצמו נכתב כי הטובין הנכללים בו משועבדים (pledged) לבנק. אכן, וכך גם נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, הבנק לא רשם משכון, אך כפי שנטען על ידי הבנק, ענייננו במשכון מופקד כמשמעותו בסעיף 4(2) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967. מכל מקום, המערערת קיבלה טובין לגביהם נאמר במפורש שהם משועבדים לבנק, כך שאי תשלום לבנק, מהווה הפרה של התחייבותה, התחייבות שקמה בעצם קבלת היהלומים על פי התנאים המפורטים ב- invoice. בהיבט זה, דומה כי אף יש ממש בטענת הבנק, כי שחרר משכון מופקד והעבירו בנאמנות למערערת על פי התנאים המפורטים ב- invoice, והמערערת הפרה את תנאי הנאמנות".
5. שתיקת הנתבעת במקרה דנן, לאמור בתנאים המפורטים בחשבוניות, מהווה קיבול. כפי שנקבע בסעיף 6(א) לחוק החוזים :
"הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה".
בע"א 7231/00 תלמוד תורה בית יהודה נ' עריית קריית אתא (17.10.12) ציינה כב' השופטת נאור כי:
"בהתאם להלכה הפסוקה, שתיקה כשלעצמה הינה ניטראלית. ואולם נתונים נוספים עשויים להעניק לה משמעות פוזיטיבית...פרופ' ג' שלו מונה בספרה מספר דוגמאות לכך ששתיקה עשויה להיחשב כקיבול: כאשר מוטלת על הניצע חובת קיבול או הנחת קיבול, היכולה לנבוע מחוק, ממנהג, מחוזה קודם או ממגעים קודמים בין הצדדים שבהם ראו את שתיקת הניצע כמעידה על גמירת דעתו להתקשר בחוזה...".
המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן בספרם חוזים (כרך א', מהדורה שנייה, 2018) בעמ' 264 מציינים כי:
"שתיקה כשלעצמה אינה מהווה קיבול, אולם, יש ומצטרפות אליה נסיבות נוספות, שמהן ניתן להסיק כי הניצע גמר בדעתו לקבל את ההצעה. נסיבות כאלה מתקיימות כאשר הניצע מקבל לבקשתו או בהסכמתו טובות הנאה על פי 'החוזה' שהוא טוען שלא נכרת".
ובאשר להודעת הקיבול ואופן שיגורה מציינים פרידמן וכהן (שם בעמ' 237) כי: