וכן ראו בש"א 1289/09 ארקל נ' עו"ד עמית פינס ואח' (17.10.10):
"גם "בראיה כוללת של מהות ההתקשרות" בין האגודה לבנק המזרחי (ראה עניין בנק המזרחי הנזכר לעיל), ניתן להסיק כי מדובר בהמחאת זכות, שכן בנק המזרחי מימן לאגודה את הוצאות המימון וכבטוחה התחייבה האגודה בפני הבנק לכסות את חובה לבנק בגין מימון הייצוא הישר מתוך תמורות הייצוא. בנסיבות אלה, ברור כי הכוונה היתה ליתן לבנק המחאת זכות בגין מימון שהעמיד לאגודה עבור משלוחי ייצוא ספציפיים, אף אם לא נעשה שימוש במילה "המחאה"".
וראו גם: ת.א. 5736-08-07 עצמה קופת תגמולים נ' יצחק בנאי ואח' (13.3.08).
לאור כל האמור לעיל, ברור שהתובעת יכולה לדרוש מהנתבעת את פירעון החוב באופן עצמאי ובלתי תלוי בחברה.
הכרה בכך, אף משרתת את התכלית העומדת בבסיס דיני הבטוחות ומתן האשראי. הפרופ' ש' לרנר בספרו המחאת חיובים (2002), 259 מציין כי:
"הפעילות העסקית בכלכלה המודרנית מבוססת במידה רבה על אשראי. גופים שונים נוטלים על עצמם התחייבויות כספיות בהיקף העולה לאין ערוך על ההון העצמי שברשותם, בעזרת אשראי המתקבל ממוסדות פיננסיים שונים. מלווים מקצועיים דוגמת בנקים, מסרבים, בדרך כלל להעניק אשראי ללא בטחונות, ללא שהלווה מעמיד לרשות המלווה נכסים שבמקרה של אי פירעון ההלוואה, יוכל המלווה להיפרע מהם קודם לנושיו האחרים של הלווה."
גם המלומדים נ' זלצמן וע' גרוסקופף בספרם מישכון זכויות (2005), עמ' 100 מציינים כי:
"דיני בטוחות נועדו להעמיד לרשות הפועלים בשוק האשראי (לווים ומלווים כאחד) כלים פיננסיים נוחים ושימושיים אשר יאפשרו את מימונן של עסקאות יעילות. התועלת בכלים אלה היא בכך שהם מסייעים בהפחתת רמת הסיכון שהמלווה חשוף לה – קרי, ההסתברות שהוא מייחס לכך שההלוואה לא תוחזר, או שגבייתה תהיה כרוכה בעלויות – ובכך תורמים להורדת שיעור הריבית שיידרש לשלם כתנאי למתן ההלוואה. ודוק: הפחתת סיכוני הפירעון שהמלווה חשוף להם אינה רק אינטרס פרטי של הצדדים המעורבים בעסקת האשראי, אלא היא גם אינטרס חברתי-כלכלי של המשק כולו. משמעות הדבר היא הגדלת ניידות ההון והפחתת התלות ביכולתם של הצדדים לעסקה הכלכלית העיקרית לממן את העסקה ממקורות עצמיים."
9. חשבוניות היצוא שנמסרו לנתבעת יחד עם היהלומים, מהוות חוזה לכל דבר ועניין בין החברה לבין הנתבעת. בחוזה קיימת הוראה חד משמעית ובלתי חוזרת המורה להחזיר את היהלומים לבנק בלבד. הנתבעת הפרה סעיף מהותי זה בחוזה ועליה לשאת בתוצאות הפרתה את ההסכם. טענת הנתבעת כי: "ביהלומים השפה היחידה שיש בין היהלומים זה דיבור" (עמ' 128 שורות 22-23), לא הוכחה כלל ובכל מקרה אינה יכולה להעלים את משמעות ההתכתבות שנערכה בינה לבין הבנק כמפורט לעיל.