8. המשיבה סבורה מצידה כי בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה וכי משכך לא קמה עילה להורות על קיומו של דיון נוסף. לשיטתה, בית המשפט אך יישם את העקרונות שנקבעו בפסיקה בסוגיית החילוט, והחיל אותם במקרה הפרטני שבפניו. עוד נטען כי טענות המבקשים הן ערעוריות באופיין ומסתכמות בטענה כי יש להעדיף את פרשנותו של בית המשפט המחוזי על פני פרשנותו של בית המשפט העליון. ואולם, כך נטען, הדיון הנוסף לא נועד לבירור טענות כאלה. עוד נטען כי בניגוד לטענת המבקשים, עוד מתחילת שנות ה-2000 נדונו והוכרעו פרשות שונות שבהן בוצעו עבירות הלבנת הון שמקורן בעבירת המרמה ועל כן, אין כל חידוש במקרה דנן, אף אם ברקע הדברים במקרה זה בוצעו עבירות של הסדר כובל בנסיבות מחמירות. על כן, לטענת המשיבה, אין כל קושי בקביעת בית המשפט כי כלל תקבולי המכרז – שהתקבלו במרמה – הינם רכוש אסור אשר פעולות בו עולות כדי עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון (סעיף 3, במקרים שבהם הפעולות בוצעו בליווי אמצעי הסוואה והסתרה וסעיף 4 ביתר המקרים). עוד נטען כי השיקולים שיש להתחשב בהם בעת קביעת היקפו של הרכוש שהוא בר חילוט לפי סעיף 21(א) לחוק, הם אותם שיקולים שנשקלים לצורך קביעת היקף הרכוש האסור לפי סעיפים 3 ו-4 שבו. לגישת המשיבה, הקביעות בפסק הדין עולות בקנה אחד עם החלטות קודמות של בית המשפט העליון אשר ניתנו בדן יחיד (בכל הנוגע לחילוט זמני) וכן עם פסק דין נוסף שניתן בהרכב שלושה לאחר מתן פסק הדין מושא הבקשה דנן (ע"פ 3725/19 מדינת ישראל נ' זידאן (27.1.2020)), בו נקבע כי על בית המשפט להורות על חילוט רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו עבירת הלבנת ההון. לפיכך, סבורה המשיבה שהקביעה כי הרכוש שהוא בר חילוט הוא רכוש "ברוטו" ולא "נטו", אינה מהווה הלכה חדשה, וודאי לא כזו המצדיקה קיומו של דיון נוסף בה.
עוד מציינת המשיבה כי טענת המבקשים בדבר השלכתו של פסק הדין על החילוט הזמני טרם הרשעת החשוד, היא כוללנית וממילא היא אינה חלה כל אימת שחקירה מלווה בתפיסת רכוש, אלא רק באותם מקרים שבהם קיים חשד לביצוען של עבירות הלבנת הון ואף זאת – רק באותם המקרים שבהם קיים פער בין הרווח להיקף התקבולים שהתקבל. על כן, סבורה המשיבה כי אין ממש בטענה לפיה ההלכה מערערת עקרונות יסוד של המשפט הפלילי או פוגעת פגיעה בלתי מידתית בזכויות חוקתיות. בהקשר זה הפנתה המשיבה לדו"ח סיכום הפעילות של פרקליטות המדינה לשנת 2018, ממנו עולה כי בממוצע, היקף החילוט שעליו מורות הערכאות עומד על כ-85% מהרכוש שחילוטו התבקש על ידי הפרקליטות ועל כ-75% מהרכוש שנתפס. לשיטת המשיבה, יש בכך כדי לקעקע את טענת המבקשים לפיה מדובר בפגיעה בלתי מידתית. אשר לבקשת הלשכה להצטרף להליך, סבורה המשיבה כי אין די בכך שהלשכה היא בעלת ידע בהליך, וכי במקרה דנן אין בעמדתה כדי לתרום לסוגיה העומדת להכרעה ועל כן יש לדחותה.