(ב) אין משמעות להקדש שנעשה בשנת 1942 בפני בית הדין הרבני מאחר שאשכנזי וסלומון בהיותם נאמני ההקדש ולא יוצריו – לא היו יכולים להקדישו. רק בעל הנכס יכול להקדיש בשנית הקדש שנוסד קודם לכן בבית דין שרעי.
(ג) שגה בית הדין האזורי במשמעות שנתן לתוקפן של תקנות כנסת ישראל מח' בטבת תרפ"ח (1.1.1928). תקנות אלו – פג תוקפן במועד הקמת מדינת ישראל, ומשכך סמכותו של בית הדין נגזרת רק מסעיף 53 לדבר המלך במועצתו ואשר לפיו יש לבית הדין סמכות רק לגבי הקדש אשר נוצר בפני בית דין רבני. כמו כן: בתי הדין דהיום אינם מבחינה מוסדית "לשכות רבנות" ששימשו בתי דין רבניים מדרגה ראשונה לפי תקנות כנסת ישראל, ולכן אין רלוונטיות לסעיף 9(2) לדבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י)(תיקון), 1939, שאִשרר את תוקפן של תקנות כנסת ישראל. לפיכך שגה בית הדין האזורי בהחלטת הסמכות, עת ביקש להשוות בין סמכותם של בתי הדין הרבניים דהאידנא לטפל בהקדש דתי לבין הסמכות שהוענקה בסעיף 10 לתקנות כנסת ישראל ללשכות
--- סוף עמוד 13 ---
הרבנות "לפקח על הקדשות צדקה יהודים שרוב מנהליהם או נאמניהם מבקשים פיקוח כזה או מסכימים לו". מעת שאבד הכלח על תקנות כנסת ישראל ומעת שכוננו מוסדות חליפיים אין עוד רלוונטיות לסמכויות שהוענקו מכוח תקנות אלו.
(ד) גם אם נאמר כי לנאמנים היו הכוח והסמכות, על פי תקנות כנסת ישראל, לפנות לבית הדין ולבקשו לפקח על ההקדש שלא נוסד לפניו, הרי שבמקרה שלפנינו פנו אותם נאמנים שנתיים לאחר מכן לבית המשפט והעבירו אליו את הפיקוח, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
טיעוני חברת האשד, ת"ת עץ חיים, הרב טוקצינסקי והרב לינדר
על פי בקשת חברת האשד מונו נציגי תלמוד תורה עץ חיים – הרב טוקצינסקי והרב לינדר – לנאמני ההקדש לאחר פטירת הנאמן זאב נובוסלסקי ז"ל. עו"ד דוד טולידאנו הגיש כתב טענות בשם כל אלו. להלן תמצית הטענות:
(א) הקדש בית הכנסת בית יהודה הוקדש לראשונה בפני בית הדין הרבני על ידי סלומון ואשכנזי ע"פ שטר הקדש מיום כ"ד בתמוז תש"ב. סלומון ואשכנזי לא היו הבעלים של הנכס, אלא הוא היה רשום על שמם בנאמנות. בקשתם הייתה במפורש לייסד הקדש דתי. מתוך בקשתם אפשר להיווכח כי הקדש בית יהודה, בשונה מהקדש גראף, מעולם לא הוקדש בבית דין שרעי או בערכאה אחרת לפני שנת 1942. מסמכי ההקדש אותנטיים ונכונים, והם מצויים בתיקי בית הדין הרבני האזורי בירושלים.
(ב) השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא אם נאמנים הרשומים כבעלים של נכס רשאים להקדיש נכס, ועל כך יש להשיב בחיוב: א. הלכה ידועה היא – בירושלמי מסכת תרומות – "גזבר כבעלים"; ב. הלכה זו אושרה בעשרות פסקי דין במהלך השנים: ראו הרב יחיאל פישל אדלר (עורך), בשערי בית הדין, אוסף פסקי דין הקדשות (כרך א עמ' 266, 267; כרך ב, עמ' 403–406 ועמ' 440).