לאחר פטירתו של משה גראף הגיע אחיו לבית הדין השרעי בירושלים ותבע – בשמו ובשם שני אחיו הנוספים, יורשי המנוח – את המחזיק בנכסיו שטען כי המנוח הקדיש את הנכסים ומינה אותו לנאמן עליהם. לטענתו סייעו שני עדים שהעידו כי משה גראף הקדיש בה' ניסן תרמ"ד את "הבית התחתון והעליון הקיים עליו וחלקת האדמה הנמצאת מולם [...]" לטובת "הארחת הנוסעים" [הכנסת אורחים] מהאשכנזים [...]" (הציטוטים מתרגומו של י' שבת, בתרגומה של בן שמעון פיקאלי "חדר" במקום "בית" וכדומה.) וכן שאם בית זה ייהרס או שאורחים יפסיקו להגיע אליו – יהיה ההקדש לטובת
--- סוף עמוד 25 ---
עניי היהודים האשכנזים בירושלים (ואם לא יהיו כאלה – עניים יהודים בכלל, בירושלים, ואם גם כאלה לא יימצאו – לעניי ירושלים בכלל וכו'). טענת הנתבע ועדותם של העדים התקבלה ופסק הדין אישר את ההקדש (ייתכן שהמשפט כולו היה "משפט מדומה"; להלן נסקור את ההליכים שנהגו בבתי הדין השרעיים שבמסגרתם הדרך לאישורו של הקדש הייתה באמצעות תביעה מדומה נגדו ופסק דין לטובתו).
הנתונים הפיזיים שצוינו בשטר ההקדש הם: בית דו־קומתי וחלקת אדמה בגודל 229.5 אמות – דרעא (כ־130 מ"ר, ראה לעיל), גבולות ההקדש הם דרך יפו מצד צפון, אדמת החברה מצד דרום, ובתים אחרים במזרח ומערב.
השוואה בין נתונים אלו לבין נתוני הקדש בית יהודה כפי שהם מופיעים לפנינו מלמדת, כפי שקבע בית הדין האזורי, כי אין מדובר באותו מקום ובאותו הקדש. כך השוואת שטח הקדש גראף – כ־130 מ"ר לעומת שטח של כ־620 מ"ר בהקדש בית יהודה (שטח זה צוין בשטר הטאבו המקורי והיום עומד על שטח של כ־577 מ"ר).
כך גם מיקומו של השטח: הקדש גראף גובל בצפון בדרך יפו לעומת הקדש בית יהודה שאינו גובל ברחוב יפו כלל.
כך גם ייעודו של הקדש גראף שהוא לצורך הכנסת אורחים בניגוד לבית יהודה אשר נוצר כבית כנסת ומעולם לא היה לו שום ייעוד שונה.
כאמור לעיל, משטר ההקדש השרעי עולה כי הרב משה גראף הקדיש את נכסיו שלו שהיו בבעלותו הפרטית, בעוד שהקדש בית יהודה כולל מקרקעין שיועדו מלכתחילה ע"י מקימי השכונה ותושביה לבית כנסת ותלמוד תורה ובניין בית הכנסת עצמו נבנה בעיקרו מכספו של תורם, הרב יהודה לייב לוויטס.
לעניין זה מאמצים אנו גם את עמדת בית הדין האזורי שקיבל כמהימנה את עדותו של התובע עצמו, מר נובוסלסקי, אשר העיד בבית הדין האזורי כי מדובר בשני הקדשות שונים, וכך הם דבריו לפרוטוקול מיום כ"ה במרחשוון תשע"ב (22.11.2012):