מעניין לציין את תיאור אופן ההקדשה בבתי הדין השרעיים המצוי דווקא בספרות ההלכתית היהודית. בשו"ת אבקת רוכל (סימן עב) מתוארת דרך יצירת הווקף בתקופתו. בדברים נכלל מידע רב ערך גם בדבר דרישות החוק העות'ומאני-שרעי, לפחות באותה תקופה (לפני כ־450 שנה):
שאלה: יעקב [...] הלך בערכאות הגויים אל השופט הגדול שופט העיר הממונה ברשות המלך יר"ה ועשה כל הבתים שלו וואקוף [=ווקף, הקדש] [...] וציווה השופט לסופר שלו לכתוב שטר הוואקוף [...] וכתבה הסופר וחתם בה השופט הגדול הממונה ברשות המלך גם השופט הקטן גם הסופר שלהם ונתנו שטרי הוואקוף [...] ועל זה עשה שטר הוואקוף בבית השופט בערכאות של גויים [=במקרה זה בית הדין השרעי] כדי שיהיה התנאי חזק [...]
תשובה: [...] בכאן יש תועלת למלך ירום הודו ואין צריך לומר כאשר דבר מלך שלטון [=חוק] ששום אדם לא יעשה שטר אלא בערכאות של גויים [...] הנהיג המלך שלא יעשו שטר אלא לפני הערכאות [...] ואין ספק ששטר הוואקוף הוא דבר מלך שלטון נהוג מאמרו שלא יעשה ולא יכתוב שום אדם שטר הוואקוף אלא ברשות השופט הממונה ברשות המלך ירום הודו. ואפילו ליכתב השטר וואקוף על ידי היותו שלא ברשות השופט ולהביאו לשופט לקיימו קפידי הרבה [...] חוק משפט המלך כך הוא שכל מי שרוצה לעשות שום שטר וואקוף הולך בערכאות מקום שהשופט יושב לשם לדון ושם לפני השופט מדבר דבריו שרוצה לעשות הוואקוף ואז השופט מצוה לסופר שלו לכתוב שטר הוואקוף ואחר כך חותמים אותו השופט הגדול והשופט הקטן והסופר. ומי הוא זה ואי זה הוא אשר יעבור על זה לכתוב בינו לבין עצמו על פי בעליו שום שטר וואקוף להביאו אחר כך לפני השופט לחתום אותו ולא על שטר וואקוף בלבד קפדי אלא אפילו על כל השטרות קפדי ומעשים בכל יום אם ימצאו שום שטר עשוי מיד שום אדם
--- סוף עמוד 32 ---
חוץ מהמחקימי [=מחכמה, בית הדין השרעי] חותכים ידי הסופר אשר כתבו מפני שחוק המלך הוא שלא יעשה הסיג'ל [=פרוטוקול] אלא השופט של העיר [...]
וראה גם: חיים גרבר "היהודים ומוסד ההקדש המוסלמי (וקף) באימפריה העות'מאנית" ספונות – מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח – סדרה חדשה ספר שני (יז) 105, 117 (מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג).
ודוק: שטרות, ושטר ההקדש בכללם, נדרשים להיכתב מלכתחילה בבית הדין השרעי עצמו, על ידי הסופר של בית הדין ובהוראתם ובחתימתם של השופטים. החוק הקפיד על עשיית השטר דווקא בדרך זו והפרת הוראה זו של החוק – אף אם כותב השטר הביאו לאחר מכן לאישורו של בית הדין השרעי – גררה ענישה כבדה. אין ללמוד מהדברים שכתיבת השטר בבית הדין היא קונסטיטוטיבית. כתיבת שטרות הביאה הכנסות לאוצר המלך בשל האגרות הקשורות בכך. ההקפדה על כתיבתם בבית הדין מנעה זיופים. אך השטר עצמו לא יצא מגדר שטר המצהיר על מצב משפטי ואין הוא שטר היוצר את המציאות עצמה. בקשה להכריז את קיום וואקף יכולה להיות מובאת לבית הדין השרעי בידי מעוניין בדבר, ואם הוכח לפניו כי נוצר וואקף יכריז על כך בית הדין השרעי ויכתוב שטר וואקף. בהתנהלותו זו של בית הדין השרעי אין הוא יוצר את ההקדש אלא רק מצהיר על קיומו (טננבוים וקפלן, שם, בהערת שוליים 13).