--- סוף עמוד 33 ---
מהדורא קמא סימן קמד שעמדו בזה]; ועיין פסקי רקנטי הנ"ל בשם "יש אומרים" [אך כאמור, אפשר שלא נחלקו אלא רק לעניין כפייה]).
אך מכל מקום רוב הראשונים, כאמור, נקטו שאמירה כמסירה, ועיין שו"ת רדב"ז (החדשות סימן סז) שכתב על דברי הרשב"א: "דע דיחיד הוא בסברא זאת וכל גאוני עולם חולקים עליו וסברי דבאמירה בלבד קנו העניים" (וכאמור – גם ברשב"א עצמו יש לכאורה סתירות בעניין). כך עולה אף מדברי השולחן ערוך ומפורש בדברי הרמ"א ביורה דעה (סימן רנח סעיף יג) וכן משמעות הרמ"א בחושן משפט (סימן רז סעיף יט) שמשווה צדקה להקדש.
ועיין עוד בטור חושן משפט (סימן קכה וסימן רמג) שנקט לעניין צדקה "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". הבית יוסף העיר עליו וכתב שעני – הדיוט הוא ולא "גבוה" (ועיין בתומים הנ"ל שהביא גם מזה ראיה שלכאורה דעת הבית יוסף שאין אומרים בצדקה "אמירתו כמסירתו"), אך הדרישה (סימן רמג אות ב) חלק עליו וכתב שצדקה בכלל "גבוה" וחזר על דבריו בסמ"ע (סימן קכה ס"ק כה) וציין אף לדברי הטור ולדברי השולחן ערוך עצמו ביורה דעה (סימן רנח, [אלא שהביא ראיה מסעיף ו – שמשהגיעו המעות לידי גבאי אין המקדיש יכול לחזור בו, וראיה זו אפשר לדחותה שגם אם חיובו הוא רק כנדר מכל מקום כשהגיע ליד הגבאי – זכה לעניים והיא "מסירה" ממש. אכן מדברי השולחן ערוך עצמו שם בסעיף יג שמיוסדים על ההנחה שאומרים בצדקה "אמירה כמסירה" כפי שהביא הרמ"א שם ואכן כך מבואר שם בבית יוסף – יש לכאורה ראיה, וכנ"ל]).
נמצאנו למדים שלדעת רוב הראשונים די באמירה כדי ליצור קניין לטובת העניים וכמותה גם דין הקדשה לבית הכנסת. כך היא גם הכרעת הטור והרמ"א להלכה. אף מדברי הבית יוסף והכרעתו בשולחן ערוך לפחות בכמה מהמקומות נראה כך, אף אם מדבריו במקומות אחרים לא משמע כן, ועיין גם במשפטי עוזיאל (ד – חושן משפט סימן לד (ב)) שנקט בדעת השולחן ערוך שאמירה בצדקה כמסירה (ונקט עוד שכשהקדיש לטובת עניים מסוימים אף הרשב"א מודה בזה). הבנה זו בדעת מרן בעל הבית יוסף והשולחן ערוך מסתייעת גם מדבריו בשו"ת אבקת רוכל (סימן פג) – שם נקט שאמירה לצדקה מחייבת אף את יורשי האומר, והובאו דבריו גם בשו"ת הרמ"א (סימן מז) ומדברי הרמ"א (שם סימן מח) מבואר שהבין בדבריו שנקט שאמירה כמסירה בצדקה אף ששם דובר מאמירה שאינה על חפץ מסוים אלא התחייבות לתת צדקה. אמנם הרמ"א עצמו חולק בדבר וסובר שבאופן זה אינו אלא נדר ולא קניין ולפיכך אחר מות אותו אדם אין יורשיו חייבים לשלם, אך מכל מקום ברור מהדברים שהן דעת עצמו והן הבנתו בדברי הבית יוסף היא שעל דרך כלל אמירה לצדקה – כמסירה. וכן נקטו להלכה הסמ"ע (כנ"ל) והש"ך (חושן משפט סימן סו ס"ק ב).