בהקדש מעין זה יש חיוב משפטי על המקדיש (חיוב אישי) להעביר את הנכס לידי הנהנים ומבחינה מסוימת תוצאותיו המשפטיות דומות לתוצאותיה של הקדשה המעבירה את זכות הקניין לידי הנהנים.
יתרה מכך, כשם שהקדשה המעבירה את זכות הקניין בנכסי ההקדש לנהנים מחייבת אף את יורשי המקדיש להעביר להם את נכסי ההקדש כך גם הקצאת נכס למטרות ההקדש מחייבת את יורשיו של המקדיש להעביר את הנכס למטרות הצדקה שלטובתן הוא הוקדש. (ראו: שו"ת עונג יום טוב, שם; נתיבות המשפט, שם; שו"ת חלקת יואב, שם; שו"ת אבני נזר, שם).
גם לשיטות שהקדש לצרכי צדקה או בית הכנסת אינו זכאי למעמד הקנייני הייחודי שבו האמירה כמוה כמסירה וקניין, ברור לחלוטין שאין כוחו של ההקדש גרוע מכוח ההדיוט ואף אם אין אמירתו להקדש כמסירתו להדיוט ודאי שמסירתו להקדש כמסירתו להדיוט היא ומשעשה המקדיש את פעולת הקניין שדי בה על פי ההלכה להקנאה להדיוט (היינו הגבהה של החפץ הנקנה על ידי הקונה או על ידי אדם אחר עבורו או מסירת החפץ לידיו – כשמדובר במטלטלין או מסירת שטר קניין לידיו או ביצוע פעולת "חזקה" – כשמדובר במקרקעין) יוצרת פעולה זו קניין גם במקרה של הקדש לצדקה או לבית הכנסת וכדומה.
על כל פנים, אין צורך בבית דין כדי שלהקדשה – באמצעות אמירה או פעולת קניין – יהיה תוקף משפטי־הלכתי. תפקידו של בית הדין מסתכם בווידוא עשיית הפעולות הנדרשות (או האמירה) כדין, תיעודן ופיקוח על שמירת נכסי ההקדש, פיתוחם ושמירת ייעודיהם – לאחר מכן.
הקדש על ידי אפוטרופוס או שליח
על פי דין תורה גם אפוטרופוס על נכסים יכול ליצור הקדש. אכן, בדבר היסוד המשפטי שממנו שואב האפוטרופוס את סמכויותיו חלוקות הדעות.
לדעת חלק מהראשונים כוחו של האפוטרופוס נובע מדין "זכין לאדם שלא בפניו" שלדעת רבים הוא ענף של דיני השליחות – ראו: רמב"ן (חידושי הרמב"ן גטין נב ע"א); חידושי רבנו קרשקש
--- סוף עמוד 35 ---
(המיוחסים לריטב"א, גטין שם ד"ה "יתומים שסמכו") בשם הרא"ה; חידושי הר"ן (גטין שם ד"ה "ומוכרין"); פד"ר (ב, עמ' 178–187).
ולעומת זאת: דעת הרשב"א שסמכויות האפוטרופוס אינן סמכויות ייצוג גרידא אלא הן כסמכויותיו של הבעלים (חידושי הרשב"א בבא קמא קיב ע"א, ד"ה "והיכא שאית להו" שסובר שאפוטרופוסים כבעליםנינהו ומדבריו נראה שסמכויות האפוטרופוס אינן סמכויות ייצוג גרידא אלא הן כסמכויותיו של הבעלים); וראו גם שו"ת עין יצחק (חלק א אבן העזר סימן עט). וכך היא היא הפסיקה הנהוגה בבתי הדין: ראו שערי עוזיאל – הלכות אפוטרופסות (ירושלים תשנ"א, מבוא פרק ב, אות ב עמ' 26) וכן הסיק בית הדין האזורי ת"א יפו בתיק 2011/כא (פד"ר ה עמ' 82 בעמ' 91).