ב. עוד הובא שם (כרך א עמ' 266) קטע מתוך פנקס בית הדין בעיר הקודש צפת בנכס שנרשם בטאבו ע"ש אדם פרטי בשם מושאל לפי שהמקדיש היה נתין זר ולא היה ניתן לרושמו בטאבו על פי החוק העות'מאני, קבע בית הדין שמאחר שהנכס שימש הקדש, בסמכותו להכריז עליו ולהורות לטאבו לרושמו כהקדש אף על פי שבעליו לא הופיע בפניו.
--- סוף עמוד 36 ---
ג. וכן הביא (בעמ' 267) מתוך פנקס בית הדין של הרבנות הראשית בירושלים שהורה בית הדין לנתבע שהחזיק הקדש רשום על שמו להעביר את הנכס ע"ש ההקדש בטאבו.
ד. וכן (בכרך ד עמ' 440–441): פסק דין נוסף שנתן בית הדין הרבני ירושלים (תיק מס' 721984/2, בשיטת המספור הישנה – מס' 580054989-44-1). בית הדין חזר ואישר פסק דין קודם המאשר הקדש וקבע כי אכן ההקדש אשר הוקדש הוא בתוקף שריר וקיים אף על פי שהמקדיש היה מנהל עמותה.
הקדש דתי על פי הוראות דבר המלך במועצה
מלשונו של דבר המלך במועצה אפשר ללמוד כי גם הקדשות שכפפו עצמם לשיפוטו של בית הדין הרבני במועד מאוחר ליצירתם לראשונה עשויים להיכנס לגדרי סמכות בית הדין הרבני. ראו לעניין זה את דברי פרופ' יעקב מירון במאמרו "השיפוט בענייני הקדשות (בעקבות ביד"מ 5257/94 פודהורצר נ' קופרשטוק)" (הפרקליט מה, חוברת א עמ' 208), בו הבהיר שלמעשה ב"נוסח הקיים" של סימן 53(3) לדבר המלך (להבדיל מ"הנוסח המדומה" העולה לכאורה מביד"מ פודהורצר שעל אודותיו נסובו דברי פרופ' מירון שם, וכפי העשוי להשתמע, כאמור, מתרגומו העברי של דבר המלך) מדובר על:
"Wakf or religious endowment constituted before the Rabbinical Court according to Jewish Law."
ניסוח זה הוא רחב יותר וההרחבה כוללת גם הקדשות כמו הקדש שנדון בביד"מ הנ"ל, שנוצר כאמור בתקופת האימפריה העות'מנית. פרופ' מירון מבהיר שם כי "המונח constituted בנוסח הקיים סימן 53(3) מכיר בסמכותו של בית הדין הרבני לגבי הקדשות שכפפו את עצמם לשיפוטו, לאו דווקא בזמן היווצרותם אלא גם בכל מועד מאוחר יותר" (ההדגשה אינה במקור).
נעיר כבר כאן כי במקרה דנן אין צורך להסתמך על פרשנות זו לצורך קביעת סמכות בית הדין הרבני. במקרה דנן אין שום בסיס עובדתי לקביעה כי הקדש בית יהודה נוצר בדרך חוקית כלשהי – לא לפני בית דין שרעי ולא לפני בית המשפט המחוזי או בדרך אחרת שהייתה תקפה לפי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה – לפני שההקדש נוצר לראשונה לפני בית הדין הרבני.
משקבענו שההקדש מושא ערעור זה נוסד לראשונה בפני בית הדין הרבני בשנת 1942, הרי שבהתאם לחוק הנאמנות וסימן 53(3) לדבר המלך, אין ספק כי ניהולו הפנימי של ההקדש מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני.