בהקשר זה נציין כי הבסיס החוקי לקיומם של בתי הדין הדתיים של העדה היהודית עד לשנת 1928 היה הודעה שהתפרסמה בעיתון הרשמי מיום 1.4.1921, וזו לשונה:
"ממשלת פלשתינה (א"י) תכיר במועצה (מועצת הרבנות הראשית) ובכל בית דין שיתאשר על ידה כמוסד בן הסמך האחד בכל הנוגע למשפט ישראל, היא תוציא לפועל באמצעות בתי המשפט האזרחיים הממשלתיים את כל פסקי הדין שיינתנו על ידי בית הדין של המועצה (הן על ידי בית הדין של אינסטנץ ראשון והן על ידי בית דין לערעורים) וכן גם תוציא לפועל את כל פסקי הדין שינתנו על ידי אחד מבתי הדינים בפלשתינה (א"י) המאושרים על ידי המועצה."
הודעה זו אושרה על ידי סימן 74 לדבר המלך במועצתו, ונצטט את לשונה:
"ההודעות, הפקודות, הצווים, תקנות הדיון ודברי חקיקה אחרים שהוצאו או נעשו על ידי הנציב העליון או על ידי כל מחלקה ממחלקות ממשלת פלשתינה ביום 1 ביולי 1920 או אחריו, ייחשבו כבעלי תוקף מאז ומתמיד ויהא להם תוקף מלא. כל הפעולות שנעשו מכוחם וכל האיסורים הכלולים בהם יחשבו כתקפים."
--- סוף עמוד 37 ---
על פי הודעה זו הכיר בית המשפט העליון בע"א 27/49 (מרדכי לבנון נ' אברהם אלמליח, פ"ד ג 68, 78–79, להלן: פרשת לבנון או עניין לבנון) בסמכותם של בתי הדין הרבניים ליצור ולכונן הקדש דתי, ואף הכיר בית המשפט העליון בבית הדין הדתי של העדה הספרדית כאחד מבתי הדין המוכרים המוסמכים של העדה היהודית לפחות עד לשנת 1928 (שעה שפורסמו תקנות כנסת ישראל).
בהקשר זה נציין גם את דבריו של הרב י' נדב דיין בית הדין הגדול (בדימוס) וחבר בית הדין המיוחד בביד"מ 5257/94 [פורסם בנבו] (מרדכי פודהורצר נ' יצחק קופרשטוק, להלן ולעיל: "פודהורצר"):
"כל דברי החקיקה שניתן להם תשריר על ידי סימן זה לדבר המלך הינם בתוקף גם כיום בהתאם לאמור בחוק לביטול דינים, התשמ"ד–1984, וזאת על פי סעיף 2(א)(1) לחוק הקובע כי:
'סעיף 1 לא יתפרש כאילו בא לבטל:
(1) תשריר שניתן למעשה חקיקה בדין שבוטל.'
הדין שבוטל כולל גם את סימן 74 לדבר המלך ועל פי האמור בסעיף 1 לחוק ובסעיף 16(3) לתוספת של החוק, הביטול הוא רטרואקטיבי החל מה' באייר תש"ח (14.5.1948).
אולם, כאמור בסעיף 2(א)(1) הנ"ל, ביטול זה "לא יתפרש כאילו בא לבטל תשריר למעשה חקיקה ואין ספק שסימן 74 הנ"ל מכיל תשריר כזה לגבי ההודעה מיום 1.4.1921 הנ"ל."
תקנות כנסת ישראל – מקור חוקי לסמכות בית הדין הרבני לפקח על הקדשות יהודיים