מקור נוסף לסמכות בתי הדין הרבניים לכונן ולפקח על הקדשות שנוסדו בטרם קום המדינה הוא תקנות כנסת ישראל, וכפי שנפרט להלן.
בשנת 1926 התקין הנציב העליון בפלשתינה (א"י) את פקודת העדות הדתיות (ארגונן), שם נקבע כי לנציב העליון הסמכות להתקין תקנות לכל עדה דתית שתוכרז ככזו.
בהתאם לסמכותו זו, התקין הנציב העליון בשנת 1927 את "תקנות כנסת ישראל" (להלן: התקנות). ההקדמה לתקנות אלו פותחת במילים הבאות:
"הואיל וסימן 53 של דבר המלך במועצתו מכיר בקיום עדה יהודית בפלשתינה (א"י) והואיל והוגשה בקשה על ידי העדה היהודית להתקנת תקנון לפי סעיף 2 של פקודת העדות הדתיות 1926, שתקבענה הוראות לארגונה כעדה דתית והכרתה בתור שכזאת על ידי ממשלת פלשתינה (א"י) [...]"
תקנות כנסת ישראל נכנסו לתוקף ביום ח' בטבת תרפ"ח (1.1.1928), והסדירו, בין היתר, גם את עניין סמכות השיפוט והפיקוח על הקדשות יהודיים.
בסעיף 6(1) לתקנות נקבע כי לשכות הרבנות ישמשו כבית דין מדרגה ראשונה, ותהיה להן הסמכות הבלעדית לרשום הקדשות נכסים לצרכי צדקה שנעשו על ידי חברי כנסת ישראל.
ובסעיף 10 נקבע כדלהלן:
"מועצת הרבנות הראשית ולשכות הרבנות רשאיות –
[...]
(ב) לפקח על הקדשות צדקה יהודיים שרוב מנהליהם או נאמניהם מבקשים פיקוח כזה או מסכימים לו ולתכלית זו הרשות בידן למנות ועדות שחבריהן, כולם או מקצתם, יהיו אנשים שאינם רבנים."
--- סוף עמוד 38 ---
על פי תקנות כנסת ישראל, מועצת הרבנות הראשית משמשת כבית דין לערעורים ולשכות הרבנות משמשות כבית דין מקומי מדרגה ראשונה. משמעות הוראת ס"ק (ב) הנ"ל היא כי פיקוח של בתי הדין הרבניים על הקדשות יהודיים יתקיים לא רק כאשר ההקדש נוסד בפני בית דין רבני, אלא גם כאשר רוב מנהלי או נאמני ההקדש מסכימים לכך.
בתאריך ז' בסיוון תרצ"ט – 25.5.1939, חוקק המחוקק המנדטורי בהתאם לסמכות שהוענקה לו מאת "הוד מלכותו" – מלך אנגליה, תיקון ל"דבר המלך במועצתה על פלשתינה (א"י) (תקון) 1939". נקבע שם בסעיף 9 (2) כדלהלן:
"כדי להסיר כל ספק מכריזים בזה, כי למרות כל דבר הכלול בדבר המלך העיקרי או תקון מתקוניו או בכל תקנה האומרים את ההיפך, הרי פקודת המרת העדה הדתית, ופקודת העדות הדתיות (ארגון) והתקנות שהותקנו על פיה, הוחקו כחוק."
מצאנו לציין בנקודה זו כי בהתאם לחלוקת הסמכויות שהיו בתקופת המנדט על ארץ ישראל, סמכותו של המחוקק המנדטורי בדבר המלך מקבילה לסמכותה של הכנסת כיום, כלומר היה ביכולתו לחוקק כל דבר חקיקה במעמד של דבר חקיקה ראשי. לעומתו, סמכותו של הנציב העליון מוגבלת יותר, וזו הייתה מקבילה בדרך כלל לסמכותו של שר המוסמך להתקין תקנות בהתאם להרשאה המוענקת לו בחוק.