"למלים אחרונות אלה יש ערך מכריע. המקדיש או הרב, קיים שנית את ההקדש, זאת אומרת: ייסדו והיקנה לו תוקף מחדש, והפעם לא לפי החוק השרעי, אלא על־פי דיני ישראל, כי מבחינת החוק השרעי היה ההקדש 'מקויים' מכבר." (ההדגשות הוספו).
עולה מהדברים כי גם כב' השופט זילברג לא ראה לנכון לקבוע כי פעולת ההקדשה תעשה רק על ידי המקדיש בעצמו ומשכך לא מצא טעם לחלק בין זהות המקדיש "המקדיש או הרב". המסקנה היא שמבחינת כב' השופט זילברג אישור ההקדש יכול היה להיעשות גם על ידי "הרב" ללא שהמקדיש הופיע בפניו. מכאן אנו למדים בבירור שוודאי יש בכוח האפוטרופוסים הבאים מכוח ובשם המקדיש להופיע בפני בית הדין הרבני וליצור או לכונן מחדש הקדש נושן לפי הדין הדתי־היהודי.
כחוזק ואסמכתה נוספת לדעתנו זו, נצטט מהדברים שנאמרו מפי הגר"י נדב שליט"א (ביד"מ 5257/94 פודהורצר נ' קופרשטוק, [פורסם בנבו] פסקה 17 לפסק הדין):
"העדר המסמכים על הופעת המקדיש או האפוטרופסים שמונו על ידו בבית הדין, לפני שנת תשכ"ב, אין בו כדי להעיד שענין ההקדש לא בא קודם לכן לדיון בפני בית דין רבני מוסמך." (ההדגשות הוספו).
מהעיון באותו פסק הדין עולה שאף עמיתיו (כב' השופטים ש' לוין וי' וזמיר) לא חלקו עליו בעניין זה מן הבחינה הנורמטיבית, כי אם מן הבחינה הקונקרטית, שכן לדעת הרוב, לא הייתה כל ראייה שממנה נוכל ללמוד שההקדש אושר מחדש על ידי בית דין רבני, ומשכך, לא הוכח שנעשתה הכפפה וקבלת סמכות בית הדין הרבני:
"[...] במקרה שלפנינו אין כל ראיה שממנה ניתן להעלות שההקדש נשוא הדיון לפנינו אושר מחדש על ידי בית דין רבני. אמנם בעלי הדין התדיינו בעבר לפניו, ולא פעם אחת, אך בענין זה של סמכות אין הסכמה מועילה, שהרי מדובר בסמכותו הפונקציונלית של בית הדין. לא זו אף זאת, טענות בדבר חוסר סמכות עלו חדשות לבקרים לפני בית הדין הרבני ונדחו (ראה למשל החלטתו המנומקת של בית הדין האזורי בירושלים (נספח ה' לסכומי המבקש)." (ההדגשות הוספו).
מדברים אלו אנו מסיקים שלו הוכח שהיה כינון מחדש או אישור להקדש על ידי בית הדין הרבני, כמו במקרה שבפנינו – בין על ידי המקדיש ובין על ידי האפוטרופוסים – גם שופטי הרוב
--- סוף עמוד 43 ---
היו בדעה אחת כי העניין בא בגדרי סימן 53(3) לדבר המלך והסמכות היא לבית הדין הרבני, וזאת אף על פי שבנסיבות פסק הדין נכס ההקדש הוקדש קודם לכן בפני בית הדין השרעי.
מסקנה זו עולה במפורש מדברי כב' השופט לוין: "במקרה שלפנינו אין כל ראיה שממנה ניתן להעלות שההקדש נשוא הדיון לפנינו אושר מחדש על ידי בית דין רבני" – משמע שגם לדעת בית המשפט ברור שכאשר ישנה ראיה המלמדת שההקדש אושר מחדש, הסמכות לדון תהא לבית הדין הרבני בלא תלות בשאלה מי הופיע בפני בית הדין – המקדיש עצמו או אפוטרופוסי ההקדש.