דעתנו היא שלפי סימן 53(3) לדבר המלך כדי להסמיך את בית הדין הרבני לכונן הקדש דתי די כי גורם בעל שייכות להקדש יופיע בפני בית הדין הרבני, ובית הדין ישתכנע כי קיימת אינדיקציה בדבר אומד דעתו של יוצר ההקדש לכונן את ההקדש כהקדש דתי-יהודי. ההופעה בפני בית הדין היא אפוא הכפפה (בלעז: submission) של ההקדש לבית הדין הרבני, ודי בכך כדי להקנות לו סמכות שיפוט.
אבחנה זו נאמרה במפורש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ירושלים, ה"פ 1289/02 עו"ד מולכו יצחק נ' אלון מוסאיוף, [פורסם בנבו] עמוד 56 לפסק הדין):
"המקרה שלפנינו שונה מפסקי הדין כאמל ופודהורצר בשניים: ראשית, הלכות כאמל ופודהורצר דנו במצבים בהם ההקדש לא נוסד מחדש על ידי בית הדין הדתי. בפסק דין פודהורצר אבחן בית המשפט במפורש את הנסיבות שלפניו מפסק דין לבנון, וקבע כי "במקרה שלפנינו אין כל ראייה שממנה ניתן להעלות שההקדש נשוא הדיון לפנינו אושר מחדש על ידי בית דין רבני" (פודהורצר, בעמ' 1228). אולם, אין צורך להכריע בשאלה זו היות ובמקרה שלפנינו, אליבא דמתנגדי ההקדש, אין מדובר בהקדש שנוצר בפני בית דין אחר, אלא בהקדש שנוצר לכאורה לפי הדין הדתי, ללא סמכות." (ההדגשות הוספו).
העדר הבחנה בין יצירת המקדיש ובין יצירת האפוטרופסים מצויה גם בע"א 11593/05 (היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת מירון (פורסם בנבו, 17.10.2006), עמ' 10 לפסק הדין) כדלהלן;
"יצוין עם זאת כי בית משפט זה הכיר בכך שכאשר מדובר בהקדש שנוסד במקור בפני בית דין שרעי וכונן מחדש בפני בית הדין הדתי של העדה הנוגעת בדבר קונה אותו בית דין סמכות לדון בענייני ההקדש כאילו ההקדש נוסד מלכתחילה בפניו (ראו ע"א 27/49 לבנון נ' אלמליח פ"ד ג' 68 פרשת בני מוטרנות הגליל בע' 825–826)."
בדומה לכך פסק לאחרונה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד בה"פ 11405-02-15). באותו מקרה פנו חברי הוועד הפועל של שכונת בית ישראל – נציגי ועד השכונה – לבית הדין הרבני בירושלים וביקשו להקדיש את הנכסים ובהם בתי הכנסת ללא התייצבותו של המקדיש בפני בית הדין. בית המשפט קבע כי בית הדין הרבני המוסמך כונן את ההקדש בהחלטתו משנת 1952, ולפיכך לו הסמכות הייחודית לדון בניהולו של ההקדש על נגזרותיו.
בית המשפט המחוזי, על בסיס פסיקת בית המשפט העליון, אימץ את הכלל ואת דרך המלך, לפיו הקדש שנוסד במקור בפני בית דין שרעי וכונן מחדש בפני בית הדין הדתי של העדה הרלוונטית – קונה אותו בית דין דתי סמכות לדון בענייני ההקדש. וראו בסעיף 5 לפסק הדין: