"המעצמה המנדטורית תהיה אחראית לדאוג לכך כי בארץ־ישראל תקבע שיטה משפטית אשר תבטיח לנתינים זרים, כמוהם כלבני המדינה, את הביטחון המלא של זכויותיהם. כן יובטחו כיבודו של המעמד־האישי של העמים השונים והעדות השונות וזכויותיהם הדתיות, ובמיוחד הפיקוח על הקדשים (ואקפים) והאדמיניסטרציה שלהם יופעלו בהתאם למשפטם הדתי של מקדישי ההקדש."
לאחר הכיבוש הבריטי חלו, כמובן, שינויים משמעותיים במצב המשפטי והחברתי, ובין היתר, והחשוב לענייננו האפשרות שניתנה בדבר המלך במועצתו, לכל עדה לייסד הקדשות בבית הדין האישי שלה ודווקא שלה, ועל ידי כך נוצרה אפשרות גם ליהודים לייסד הקדשות בפני בתי הדין של הרבנות הראשית, שהוכרה כגוף הדתי המייצג של העדה היהודי.
בנוסף לכך חוקקו הבריטים שתי פקודות משמעותיות: בג' בתשרי תרפ"ה (1.10.1924) חוקקו את הפקודה הראשונה, המאפשרת רישום הקדשות לצרכי צדקה בפני בית המשפט המחוזי והנקראת "פקודת הקדשות לצרכי צדקה". פקודה זו אפשרה להקים הקדשות במסגרת אזרחית, ללא תלות בחוק דתי כלשהו.
הפקודה השנייה – שנחקקה בה' באדר תרפ"ה (1.3.1925) – היא "פקודת בתי הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט)" אשר דנה בווקפים לא־מוסלמיים, שנוסדו לפני בית הדין השרעי, ובשאלה מי ידון בהם כעת לאחר הכיבוש הבריטי. במסגרת פקודה זו ניתן פרק זמן של שמונה־עשר חודשים לכל אותם ווקפים יהודיים (וכמובן גם לווקפים לא־מוסלמיים אחרים). שאז אם רצו האפוטרופוסים, יכולים היו לבקש להירשם כהקדש אזרחי ואז הסמכות לדון בעניינם תהיה נתונה לבית המשפט המחוזי. ואם לא יעשו דבר, תהיה הסמכות לדון בעניינם נתונה לבית הדין של העדה הרלוונטית.
ואכן מספר מועט של וואקפים יהודיים (כמה מ"קנאי ירושלים") ניצלו את ההזדמנות להירשם כהקדשים אזרחיים, וזאת מאחר שסירבו לקבל על עצמם את בית הדין הרבני שבראשו ישב הראי"ה קוק זצ"ל, אולם רוב הווקפים לא עשו זאת מתוך כוונה מדעת להיכלל תחת כנפיו וסמכותו של בית הדין היהודי־הרבני.
נציין כי לפי סעיף 2 לפקודה זו הבקשה להמיר את הווקף ולעשותו הקדש לצרכי צדקה על פי הוראות פקודת ההקדשות לצרכי צדקה יכלה להיעשות על ידי המקדיש של אותו ווקף או רוב האפוטרופסים של הווקף.
אמנם נפסק כי הפקודה בטלה, עם זאת, היא יכולה לשמש לנו מקור השראה לבחינת אומד דעתו של המקדיש, לפיו כאשר ניתנה האפשרות והוכרה סמכותו של בית הדין הרבני (במסגרת ההכרה במועצת הרבנות הראשית ובכל בית דין שיתאשר על ידה) העדיפו בני היישוב באותה תקופה לקבל סמכותו של בית הדין הרבני והדין הדתי על פני רישום ההקדש כהקדש אזרחי שנתון כיום לסמכות בית המשפט המחוזי. במשך עשרות רבות של שנים ועד לפסק הדין של בית הדין המיוחד בפרשת פודהוצר מקובלת הייתה הדעת המשפטית כי בית הדין מוסמך לדון מיניה וביה בענייני הניהול הפנימי של הקדשות יהודיים שנוסדו לפני בית הדין השרעי ולא נתכוננו מחדש כהקדשות אזרחיים – מתוך הבנה פשוטה שיש בכך בין היתר ביטוי לאומד דעתו של המקדיש.