ולאחר מכן הסיק בית המשפט וקבע:
"לכאורה, קיימת אפשרות כי נכסי הכנסייה, שנמסרו לה בתקופות שונות ממקורות שונים, כוללים גם נכסים שהוקדשו לה בפני בית־הדין השרעי. אלא שבעניין שלפנינו הוכח כי שלוש ההחלטות ביחס להקדשות הנזכרים ניתנו בפני בית־הדין הדתי של העדה. בית־הדין אמנם נקט לשון המרמזת על "אישור ווקף" ולא על יצירתו מלכתחילה, אולם גם אם כך הדבר, הרי יש בדרך זו שבה הלך בית־הדין משום יצירה מחדש של ההקדשות. ההכרזה המאשרת נעשתה בטרם הוחק חוק הנאמנות, ובאופן שיש בו כדי להקנות לבית־הדין את הסמכות הקבועה בסימן 54(3) לדבר המלך (וראו לעניין זה ע"א 27/49 לבנון נ' אלמליח [7], וכן בד"מ 5257/94 הנ"ל [6])." (ההדגשות הוספו).
מקביעתו המפורשת של בית המשפט אנו למדים כי אף אם היה מוכח שהנכסים כוננו קודם לכן בפני בית הדין השרעי, משניתנו שלוש ההחלטות ביחס להקדשות אלו על ידי בית הדין הדתי של העדה "יש בדרך זו שבה הלך בית הדין משום יצירה מחדש של ההקדשות", וזאת מן הסיבה כי ההכרזה המאשרת בגוף כל החלטה שניתנה נעשתה בטרם הוחק חוק הנאמנות, באופן שיש בה כדי להקנות לבית הדין את הסמכות הקבועה בסימן 54(3) לדבר המלך.
ברי כי הפרש השנים שבין סיום סמכות בית הדין השרעי לכונן הקדש כנסייתי ובין מועדי "אישור הווקף" בפני בית הדין של העדה מלמד כי לא עסקינן בהופעת המקדיש עצמו אלא רק באורגן מטעם ההקדש.
אם בנסיבות שבפסק דין הנ"ל (בני מוטרנות הגליל) סבר בית המשפט כי יש בהחלטות בית הדין הכנסייתי משום יצירה מחדש של ההקדש כדי להקנות סמכות לבית הדין הדתי לפי דבר המלך, ללא שהופיע המקדיש בפני בית הדין הדתי (הכנסייתי), נוכל ללמוד לנסיבות המקרה שבפנינו (וכך לגבי שאר הקדשות דתיים) שדי בהופעת אפוטרופוסי ההקדש בפני בית הדין הרבני והבקשה שהגישו כדי לכונן מחדש את ההקדש בפני בית הדין הרבני (לשיטת המערער) לפי הקבוע בסימן 53(3) לדבר המלך, ולמצער כדי ליצור הקדש דתי.
--- סוף עמוד 49 ---
כך גם בספרו של המלומד ש' כרם, פירוש לחוק הנאמנות תשל"ט – 1979 (מהדורה רביעית, 2004) (להלן: כרם), לאחר שהביא ציטוט מפסק דין הנ"ל, נאמר בזו הלשון (עמוד 675 ה"ש 212):
"ההחלטות של בית הדין הדתי נועדו לגרום לכך שנכסים שהיו בשימוש הכנסיה, אך לא בבעלותה יועברו לבעלותה. מעצם אופיין הגורף של ההחלטות נראו שכלל לא הוזמנו לדיון התורמים או יורשיהם. למרות זאת נראו שלא נמצא עורר על נכונות הצעד של העברת אותם נכסים לבעלות הכנסיה, בכל אותן עשרות שנים שחלפו מאז ניתנה כל החלטה ועד מועד הדיון בהחלטות אלו באמצע שנות ה־90, על יד בית המשפט העליון." (ההדגשות הוספו).