וכבר אמר בית המשפט העליון (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הגדול ואח', פ"ד סא (1) 259) שאין בידי ערכאת השיפוט אלא מה שהחוק שהקימה הקנה לה, והסכמת הצדדים להקנות סמכות שלא ניתנה בחוק אינה מצויה בגדר סמכותה של הערכאה המשפטית. ונצטט מהאמור שם בסעיף 15 לפסק הדין;
"מערכת השיפוט הממלכתית בישראל, וערכאות השיפוט לסוגיהן, יונקות את סמכויותיהן מן החוק. החוק הוא שמקים אותן, הוא שתוחם את גדרי ופעולתן, והוא שמגדיר את תחום סמכויותיהן הענייניות והמקומיות. כך הוא לגבי ערכאות השיפוט האזרחיות; כך הוא לגבי מערכות השיפוט המיוחדות, ובתוכן מערכת בתי הדין של העדות הדתיות בישראל. בכלל אלה מצוי גם בית הדין הרבני בישראל.
בהגדירו את סמכויותיהן של ערכאות השיפוט השונות בישראל התכוון החוק לא רק לקבוע מה יהיה תחום תפקידה ואחריותה של המערכת על זרועותיה השונות. הוא ביקש, בה בעת, גם לשלול את כוחה של ערכאה שיפוטית לדון ולהכריע בעניין שלא הופקד בידיה מכוח החוק ואינו מצוי בתחום כוחותיה הטבועים.
להגדרת סמכויותיהן של ערכאות השיפוט יש מימד כפול, חיובי ושלילי: היא מהווה מקור סמכות ואחריות מצד אחד, והיא שוללת, בה בעת, הפעלת סמכות וכוח שלא הוקנו כאמור.
אין בידי ערכאת השיפוט אלא מה שהחוק שהקימה הקנה לה, וככל שמוטלת עליה אחריות להכריע במחלוקת במסגרת הסמכות שהוקנתה לה, כך חלה עליה חובה הנגזרת מן החוק ומתפישת הממשל הדמוקרטי שלא לדון ולא להכריע בעניין המצוי מחוץ לסמכותה על פי חוק.
תנאי מוקדם ומחייב לפעילותה התקינה של מערכת שיפוט הוא בהגדרה ברורה וממצה של מסגרת הסמכויות וחלוקת התפקידים המוטלים על ערכאותיה השונות. בלא הגדרת סמכויות ממצהו ייחודית, מיטשטש המבנה המערכתי שניבנה על פי החוק, ויציבות תפקודו אינה מובטחת. ההרמוניה הנדרשת בתחום פעולתן של זרועות השיפוט השונות, ומערכת היחסים ביניהן, נפגמת; משתבשת הקצאת המשאבים המקצועיים, המינהליים והתקציביים לערכאות השונות, העלולה לפגוע פגיעה ישירה ביעילותה של המערכת השיפוטית וברמת הביצוע של התפקיד השיפוטי. מתערפל ייחודה של האחריות המוטלת על השופט, המחייבת קיומה של מסגרת סמכות ברורה, שבצידה אחריות וחובת הכרעה. וכך, הכרה בכוחה של ערכאת שיפוט לפסוק בעניינים שלא הועברו לסמכותה
--- סוף עמוד 56 ---
ולאחריותה על פי הדין, עלולה לשבש באורח מהותי את האיזון הפנימי הנדרש במבנה מערכת השפיטה, ולפגוע פגיעה קשה במעמדה ובתפקודה.