וראו והשוו לאשר נפסק בע"א 11593/05 (היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת מירון [פורסם בנבו] (17.10.2006), פסקה 10 לפסק הדין) לעניין הקדש שנדון במשך עשרות שנים בבית דין רבני והמדינה אף הייתה צד לאותם הליכים:
"אף אם בית הדין הרבני דן בפועל בניהול ההקדש אין זה מצביע על כך שההקדש כונן במקור בפני בית דין רבני. אף בכך שהמדינה לא העלתה כל טענה בדבר העדר סמכות של בית הדין הרבני אין כדי להועיל למשיבים 12-10, שכן הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות לערכאה שיפוטית סמכות לדון בהליך שאין לאותה ערכאה סמכות עניינית לגביו (ראו: בג"ץ 6103/93 ס' לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 617; רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556, 558). על כן ככל שניתן להסיק מהיותה של המדינה צד להליכים בבית הדין הרבני על הסכמתה לכך שבית דין הרבני מוסמך לדון בענייני ההקדש, הרי אין
--- סוף עמוד 57 ---
די בהסכמה זו כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני, כל עוד לא הוכח שההקדש אמנם כונן מלכתחילה בפני בית דין רבני."
לעניינו אפשר לומר כי משעה שהתברר כי ההתדיינות בעניינו של הקדש בית יהודה לפני בית המשפט המחוזי בטעות יסודה, מן הדין להחזיר עטרה ליושנה ולקיים את סמכות בית הדין הרבני בעניינו של הקדש זה.
נוסיף ונטעים את הדברים גם מההיבט ההלכתי:
מאחר שההקדש הוקדש תחילה כהקדש דתי בפני בית הדין הרבני הרי שבהתאם להלכה וכפי שהוסבר לעיל בהרחבה (בפרק שכותרתו "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בצדקה או הקדש לבית הכנסת") "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" (קידושין כח ע"ב) ולאמירה זו ישנן השלכות ותוצאות קנייניות, וכפי שהובהר לעיל (שם) מלבד התשתית ההלכתית הרחבה שיש לקביעה זו גם במשמעויותיה הגורפות והרחבות ביותר, קיימת גם תשתית איתנה למסקנה שלפיה אף לשיטת המצמצמות את תחולתו של כלל זה ביחס ל"הקדש צדקה" עדיין כאשר ההקדש הוא לטובת נהנים מסוימים וכבנידון דידן וכן כאשר הוקדש נכס מסוים (ואין ההקדש רק התחייבות כספית לצדקה) – שוב, כבנידון דידן – יש להקדשה תוצאות קנייניות ומכוחה הוגבלו זכויותיהם של הבעלים – המקדישים ושל הנאמנים.
כלומר: משהופיעו האפוטרופוסים ה"ה סלומון ואשכנזי בפני בית הדין הרבני לרישום ההקדש (כפי שמפורט במכתב לבית הדין ובשטר ההקדש, נכס בשכונת בית יעקב ירושלים הידוע כחלקה מספר 17 בגוש 73, וכפי שמפורט עוד תוך אזכור קיומם של שישה חדרים כאשר שניים משמשים לבית תפילה והאחרים לבית לימוד לתינוקות של בית רבן) פעלו בכך פעולות קנייניות בנוגע לזכויות בנכס, והעבירו מבחינה משפטית את הזכויות בנכס לידי ההקדש. משכך הוגבלו מבחינה קניינית ולא יכלו להופיע ולערוך שינויים בנכס ההקדש או בסוגו בפני בית המשפט המחוזי המנדטורי.