למעלה מן הצורך ולמען הסר ספק נחדד את הדברים:
כאמור לעיל גם לו היה הקדש "בית יהודה" זהה להקדש גראף וגם לו כונן – עמו או בנפרד ממנו – בפני בית הדין השרעי, די היה בפעולות שנעשו בתרפ"ח (1928) כדי להכפיפו לסמכות בית הדין וכדי להיחשב ככינונו מחדש (וכפי שסבר בית הדין האזורי בתחילה), אלא שסבורים אנו כי הוכח והתברר (כמסקנתו של בית הדין האזורי) שאין זהות בין השניים ולכן אף לו קיבלנו את העמדה שלפיה הקדש גראף שנוצר בפני בית הדין השרעי לא כונן מחדש ולא הוכפף לסמכות בית הדין הרבני, עדיין הייתה עומדת בעינה המסקנה בדבר חסיונו של הקדש בית יהודה בצל כנפי סמכותו של בית הדין.
קביעתנו כאן כי משנעשה ההקדש להקדש דתי והוכפף לבית הדין הרבני, שוב לא היו אפוטרופוסיו או אחרים יכולים להפכו להקדש ציבורי או לפעול פעולות קנייניות או משפטיות שלא על דעת בית הדין ובכלל זה – לא היו יכולים להוציאו מסמכות בית הדין ולהכפיפו לבית המשפט, אינה תלויה בשאלה מכוח מה הוכפף ההקדש לסמכות בית הדין והיה להקדש דתי:
לאמור, לא סוף דבר אם נוצר הקדש מתחילה בפני בית הדין, כהקדש דתי – וכאמור כך הם פני הדברים לדעתנו בעניינו של הקדש בית יהודה – שאין יכולת לפעול כנ"ל שלא על דעת בית הדין, אלא אף אם נוצר ההקדש תחילה שלא בפני בית הדין הרבני כי אם בבית הדין השרעי ורק אחר כך כונן מחדש בבית הדין – גם אז אין מקום לאמירת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", לא במישור ההלכתי ואף לא בזה המשפטי־אזרחי, שכן המחוקק המנדטורי יצר את האפשרות להכפפת ההקדש שנוצר שלא בפני בית הדין הרבני – לסמכותו של בית הדין, וכפי שהוסבר לעיל באריכות, אך לא יצר מסלול הפוך.
--- סוף עמוד 58 ---
כך גם נקבע במפורש בסעיף 43 לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה, 1924: "כל דבר האמור בפקודה הזאת לא יפגע בנכסים המוקדשים לצרכי צדקה והם נושא לווקף או להקדש דתי שנוצרו בפני בית משפט דתי עפ״י הוראות דבר המלך במועצה על פלשתינה (א״י), 1922". לא למותר לציין כי הכותרת לסעיף זה היא: "אין הפקודה חלה על וקף או הקדשות דתיים". דברים אלו משתלבים עם האמור במבוא לפקודה זו: "והואיל ורצוי לקבוע הוראות להסדרת ההקדשות לצרכי צדקה שהקדישום בפלשתינה (א״י) שלא לפי החוק הדתי". כלומר, פקודה זו אינה יכולה לחול על נכס שהוא נושא להקדש דתי.
המסקנה העולה היא שהן בראי המשפט האזרחי והן מבחינת המשפט העברי, ההקדש מושא ערעור זה הוא הקדש דתי בכל הנוגע ליצירתו וניהולו הפנימי של ההקדש והסמכות היא לבית הדין הרבני על פי הדין הדתי. משכך, לא היה בידי בית המשפט המחוזי המנדטורי הסמכות לדון ביצירת הקדש ציבורי ומינוי הנאמנים.