"הוראות מעבר
166. (א) עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם.
(ב) זכות במקרקעין שחוק זה דן בה יחול עליה חוק זה אף אם נוצרה לפני תחילתו".
הווי אומר, אם הזכות-שביושר שקמה למערערת היא "זכות במקרקעין שחוק זה דן בה" – במשמעות הנלמדת מדעת הרוב בפרשת אהרונוב [4] – הרי שמכוח סעיף 166(ב) חל על זכותה של המערערת חוק המקרקעין אף שזכותה נוצרה לפני תחילתו, ואילו אם אין זכותה מוכרת על-ידי חוק המקרקעין – כפי שסבר בית-המשפט המחוזי בענייננו – כי אז מכוח סעיף 166(א) חל עליה הדין הקודם, אשר הכיר בזכות-שביושר ה"אנגלית" (ראו למשל: ע"א 382/65 סיגלוב נ' עציון בע"מ [5]; ד"נ 30/67 שטרן נ' שטרן [6]). יוצא כי למערערת זכות-שביושר תקפה בין לפי דיני היושר האנגליים ובין לפי דיני היושר הישראליים החדשים."
11. ובחזרה לענייננו: ראשית, האם יש לראות בכלל באגודה כמי שקמה לה זכות שביושר?: אזכיר שהטענה בדבר זכות הבכורה של האגודה ביחס לעיריה שמעורר המבקש, נסמכת על הסכם משנת 1940 (שהעלה על הכתב סיכומים שעוד קדמו בזמן בין פיק"א לבין אגודת ביהכ"נ). מבין שתי החלופות להכרה בזכות שביושר, בגין עסקה שקדמה לחוק המקרקעין, לא מדובר אפוא על החלופה שעניינה בזכות מן היושר "תוצרת הארץ", שחוק המקרקעין חל עליה במישרין לפי האמור בפסק דין אהרונוב ובפס"ד צימבלר. מדובר על החלופה השניה שנזכרה בפס"ד צימבלר, היינו שאם יש זכות שביושר – הרי שמקורה הוא בדיני היושר האנגליים.
בשלב זה אבקש לשוב ולהזכיר את יסוד התמורה (המלאה) שנזכר כאמור כתנאי מצטבר נוסף להכרה בזכות מן היושר במקרקעין לפי הדין האנגלי. ואכן בפועל, הזכות מן היושר במקרקעין מכוח המשפט האנגלי שמכוח עסקה מוקדמת, שכוחה עמה לגבור על עסקה מאוחרת שנרשמה אם הקונה "המאוחר" לא היה תם לב או לא נתן תמורה – נדונה בפסיקה בזיקה לעסקה מוקדמת של רכישת מקרקעין בתמורה. ולא בזיקה להעברה בלא תמורה.
לכן, וביחס לתנאי ההכרה בזכות מן היושר במקרקעין שנזכרו בפסיקה: חוזה בין פיק"א לאגודה בדבר העברת המקרקעין אמנם יש, מ 1940; חזקה כדין של האגודה לתקופה ארוכה אמנם יש, ואיש מבעלי הדין לא חלק על כך (מכוח מה אותה חזקה – ראה להלן בהמשך); אולם יסוד התמורה שהנו התנאי השלישי שנזכר – לא מתקיים כאמור. משעה שההתחייבות פיק"א לאגודה היתה להעברת