ביחס לשאלה העובדתית אם אכן העביר ועד הקהילה לעיריה רק התחייבויות פיק"א ביחס למבנים ועניינים חילוניים שלא נוגעים למטרות דת, מתבטא עו"ד סלומון במכתב בביטויים "עד כמה שידוע לנו"; "לא ידוע לנו" ; ו"המצב ביחס לזה לא ברור".
אם כן, עולה מן המכתב של ב"כ פיק"א, שפיק"א אכן נתנה, גם אם בזמן לא ידוע, התחייבות לועד הקהילה ביחס למקרקעי המריבה. אותה התחייבות היתה למעשה הראשונה וקדמה אף להתחייבות מ 1940 שניתנה לאגודה. גם אם צוין הדבר תחת הביטוי "כנראה", הרי לאותו "כנראה" יש משמעות
--- סוף עמוד 22 ---
של ממש משעה שמדובר במכתב יעוץ של ב"כ פיק"א עצמה למרשתו. ולו היתה פיק"א בבחינת בעל דין, יכול ואף ניתן היה להראות בכך משום הודאת בע"ד בעובדה. וניתן לקבוע אפוא, גם אם לא בודאות הרי שלכל הפחות כמאזן ההסתברויות, שההתחייבות הראשונה בזמן לועד הקהילה אכן ניתנה. זה המעט שלטעמי כן ניתן וצריך לקבוע כממצא מן המכתב. פיק"א עצמה, כעולה ממכתב עו"ד סלומון, לא התלבטה בשאלה אם יש לכבד "העברת הזכויות" שבוצעה על ידי ועד הקהילה לעיריה. ההנחה המובלעת במכתב הנה שאכן יש לכבד אותה העברה, אלא שהשאלה שהתעוררה הנה מה כוללת אותה העברת זכויות. ויש שתי אפשרויות שנזכרו באותו מכתב:
הראשונה - שוועד הקהילה לא התיימר להפריד "בין קודש לחול" והעביר לעיריה את הזכויות בנכסים כולם, כולל מקרקעי בית הכנסת והמבנה שעליהם. אז ממילא ההתחייבות לאגודת בית הכנסת היא המאוחרת בזמן וניגפת בפני ההתחייבות הקודמת כלפי ועד הקהילה ש"הומחתה" לעיריה. בחלופה זו, ההסכם שחתמה פיק"א מול העיריה בסופו של יום בדצמבר 67' נועד רק לתן ביטוי לאותה התחייבות ראשונה בזמן לועד הקהילה, וההסכם עם העיריה אינו אלא גלגולה של אותה התחייבות ראשונה.
בחלופה זו נרשמו אפוא הזכויות על שם העיריה כדת וכדין, מכוח ההתחייבות הקודמת בזמן. אשוב ואזכיר – לא חלה דרישת הכתב המהותית ביחס להתחייבות לעשות עסקה במקרקעין, שהורתה בחוק המקרקעין.
האפשרות השניה - שוועד הקהילה העביר זכויותיו לעיריה רק ביחס למבנים שלא נגעו למטרות דת. בענין זה משתמש המכתב בשפה זהירה הרבה יותר מאשר ביחס לעצם מתן ההתחייבות לוועד הקהילה. אם זה מה שאירע – הרי התחייבות פיק"א מ 1940 כלפי האגודה ביחס למקרקעי המריבה אכן קודמת בזמן לזו שנתנה פיק"א לעיריה ביחס לאותם מקרקעין.
כיום לא ניתן להכריע אלו מבין שתי החלופות הנה הנכונה. כך, לא באשם של מי מהצדדים, אלא כנראה באין ראיות זמינות ועדים זמינים, בחלוף השנים. אלא שגם באין אשם, משזו התוצאה, הרי ידו של המבקש על התחתונה, בתורת הנושא בנטל ההוכחה. בידי הצדדים לא עלה להציג ראיות נוספות בכתובים שישפכו אור בסוגיה זו, למרות שאפשרתי כאמור הליך מקיף של גלוי ועיון במסמכים, שאף הניב שפע מסמכים בהם תלה המבקש יהבו (היינו חזקה שבהגיון כי כל שנשמר בחלוף השנים ואותר – אכן הומצא למבקש). וראה אף הדיון בסעיף הבא ביחס למשמעות של חסר הראייתי, ולו מחמת חלוף השנים.