"יכול" אמרתי, ולא בכדי. הטעם לכך הנו שיש סימן שאלה גדול מה אירע מאז 1960. הנה, מן המסמכים עולה שמאז 1954 (אם לא קודם) ועד 1960 התווכחו העיריה ואגודת בית הכנסת בשאלה מיהו בעל הזכות לכך שמקרקעי המריבה יירשמו על שמו. לאגודה נודע על ידי ב"כ פיק"א כי החלטתה של פיק"א היא סופית, והיא תעביר המקרקעין על שם העיריה. לא עלה בידי הצדדים להסכים לא על שם מי יירשמו המקרקעין, ואף לא בשאלה מה יהא הרכב הועד שינהל את בית הכנסת. האגודה אף עירבה משרד הדתות, בצר לה. ב 1960 כאמור אף טורח ב"כ האגודה לרשום הערת אזהרה לטובת שולחתו, ודווקא לאור המחלוקת הידועה. ומה מאז?: הרי המהלך של רישום מקרקעי בית הכנסת על שם העיריה לא היה בבחינת סוד , אלא האגודה ולאחר מכן המשיבה 2 היתה מודעת כל השנים ברצף למהלך זה, כמהלך צפוי. הכיצד ניתן לבאר את ההשלמה של האגודה עם המהלך ועם רישום המקרקעין על שם העיריה? בין המבקש לבין המשיבה 2 פעורה כיום תהום ומחלוקת; אך גם למבקש עצמו הרי לא היו טענות לאגודת בית הכנסת ב"גלגוליה" הקודמים. להיפך, אותה אגודה בגלגולה הקודם היא שצוירה על ידו כמי שהגנה על אינטרסי ציבור המתפללים, כאשר ביקש לבדל כביכול את העבר מן ההווה. אם כן, כיצד יש להסביר את התעקשותה של האגודה עד שנת 1960, לרשום המקרקעין על שמה, התעקשות נמשכת זה שנים, ומאז 1960 שתיקה נמשכת שלא הופרה גם כשנמחקה הערת האזהרה שנרשמה לטובתה והמקרקעין נרשמו על שם העיריה?
אמנם אף כאן מצויים אנו בחסר ראייתי, אך לחלוף השנים ולאותו חסר יש משמעות. לעתים המשמעות היא שלא ניתן לקבוע דבר וחצי דבר, ולו כמאזן ההסתברויות. במקרים אחרים כמו בענייננו ניתן ואף אין מנוס, מהסקת מסקנות הגיוניות מחלוף השנים, באין פעולה משפטית של
--- סוף עמוד 24 ---
טוען לזכות: כך, משעה שניתן לצפות לפעולה כזו, ואף לפניה לערכאות, בהינתן מחלוקת מרה הנמשכת ברצף מזה שנים. מחלוקת מעין זו אינה "מתאדה" וחולפת מן העולם מאליה בלא תגובה.
באין ראיה לסתור, ההסבר ההגיוני ביותר לחוסר המעש המשפטי הנמשך של האגודה מאז 1960, ולבטח מאז שנמחקה הערת האזהרה ונרשמו המקרקעין ע"ש העיריה בסוף שנות הששים, הנו שהצדדים הנצים דאז היינו האגודה והעירה (שכיום אוחזים הם באותה עמדה) הגיעו לבסוף לכלל הסכמות (ואין כוונתי להסכמות מכללא); ככל הנראה במהלך שנות הששים ועוד בטרם חקיקת חוק המקרקעין, גם אם לא הועלו ההסכמות על הכתב, ושמא הועלו ולא אותרו. לראיה, מאז ולמעשה עד היום חיו האגודה והעיריה בהארמוניה (לא נשמע או נטען אחרת); כאשר האגודה אינה כופרת בזכות הבעלות של העיריה על המקרקעין, ואילו העיריה אינה כופרת בזכותה של האגודה (כיום המשיבה 2) להחזיק ולנהל את בית הכנסת לטובת הציבור כולו (כזו כזכור היתה עמדתה של העיריה בהליך בפני – וראה סע' 3 לתגובתה מ 17.8.09). אם כן, אף בהנחה שלאגודה היתה זכות קנין שביושר במקרקעי בית הכנסת שקדמה לזכותה ביושר של העיריה, הכל מן התקופה שקדמה לחקיקת חוק המקרקעין, הנה הסכימה האגודה למחול על זכותה זו, הקודמת בזמן, לטובת העיריה. ואין כוונתי כאמור להסכמה שבשתיקה אלא להסכמה פוזיטיבית, ולו בעל פה, שיש להסיק קיומה ההגיוני גם באין עדים זמינים. אחרת קשה להלום שויכוח מר בן שנים יפוס מאליו לפתע פתאום מן העולם, החל מ 1960, ויתגלגל לתוך יחסים הארמוניים שנמשכו עשרות בשנים עד עצם היום הזה, ולא רק עם גלגולה "הנוכחי" של האגודה. לא הוצגה כאמור אינדיקציה בכתובים שיש בה כדי להצביע על המשך המחלוקות בין האגודה (אף בגלגולה הקודם) לבין העיריה, משנות הששים ואילך. המסקנה המסתברת ביותר בנתונים אלה הנה שהמקרקעין לא נרשמו אפוא על שם העיריה באופן שרירותי, אלא בסופו של יום כמהלך מוסכם על האגודה. לכן אף אין לומר שהוכח כי נרשמו בעוד העיריה פועלת בחוסר תום לב. גם אם היתה זכות מן היושר לאגודה – בעלת הזכות יכולה היתה לותר עליה בזמנו מטעמים של אומדן סיכון וסיכוי בהליך משפטי או מכל טעם אחר.