אלא שמסקנתי בדבר מועד יצירת ההקדש שונה, ותואמת היא את זו של המבקש. חרף זאת אציין כבר כעת כי לטעמי, ובשונה מהילוכו של המבקש, חזקתו אינה חזקה כדין, וההסכם שחתמה עמו המשיבה 2 אינו תקף.
בחזרה אפוא לשאלת מועד היווצרות ההקדש: מן התיעוד שסקרתי עולה שמדובר בהקדש –שלמעשה, בלא כתב הקדש (כתב כזה לא הוצג, ומכל מקום לא הוצג אישור נוטריוני כאמור, אף אם נתייחס להסכם מ 1940 או 1967 כאל כתב הקדש). מועד היווצרותו אינו 1967, עת נכרת ההסכם עם העיריה, אלא הרבה קודם, בשלב כלשהו שלאחר ייסוד פיק"א (ב 1924) ובתקופת המנדט הבריטי בארץ.
פיק"א כבעלת המקרקעין, ייעדה אותם לצורך הקמה וניהול של בית כנסת, ובית הכנסת אכן הוקם בהתאם לאותה מטרה. המועד המדויק של אותה הקדשה אינו ידוע לנו אולם ניתן בהחלט למקמו על ציר הזמן מ 1924 כאמור, ועד ל 1940. שכן לאותה הקדשה מטעם פיק"א ניתן אישוש ברור במכתב ובהסכם מול אגודת בית הכנסת, שניהם מ 1940. ברור שההקדש נוצר לפני 1940, שכן ההסכם מ 1940 מציין כאמור שנחתם לשם אישור הסכם בנוגע למגרשים הנ"ל הקיים בין שני הצדדים מזמן, כדי למנוע כל אי הבנה בעתיד. היינו הצדדים להסכם ראו בו משום העלאה על הכתב של סיכום עבר מחייב, לתכלית ראייתית.
ב. קיימים הקדשים שנוצרו מכוח הצהרה בפני בי"ד דתי . בתקופה העותמנית היתה הדרך ליצירת הקדש רק בפני בי"ד שרעי , כווקף, גם משעה שמדובר בהקדש של עדה דתית אחרת. עיין במאמרם של אברהם טננבוים ואברהם קפלן הקדשות בישראל – הדין הרצוי והמצוי, שערי משפט כרך א' חוברת מס' 1 .
להסרת ספק, אין כל אינדיקציה המאפשרת לקבוע כי ההקדש בענייננו מקורו הראשוני עוד בתקופה העותמנית שקדמה למנדט הבריטי. אם זה היה המצב יכול שלא היה בכלל הקדש תקף עד 1967
--- סוף עמוד 29 ---
(וממילא היה המבקש ניגף), לאור סיווג המקרקעין בענייננו כמקרקעי מירי ולא מולכ (עיין בסע' 5 לפסק דינו של השופט י. שפירא בת.א (י-ם) 5083/03 מוסא אבו רקושה נ' אסעד עלי פריתר, וכן במאמרם האמור של טננבוים וקפלן). בהיעדר נתון אחר יש לקבוע כי משעה שנוסדה פיק"א ב 1924, והאחרונה היא יוצרת ההקדש, מדובר בהקדש שנוצר בתקופת המנדט הבריטי .
ג. כעולה ממאמרם הנ"ל של טטננבוים וקפלן, גם לאחר המנדט, בין השנים 1922 וגם לאחר הקמת המדינה עד חקיקת חוק הנאמנות ב 1979, נוצרו הקדשות של יהודים בפני הרכבים מיוחדים של הרבנות הראשית בטרם קום המדינה, ובפני בתי הדין הרבניים לאחר קום המדינה. כך, מכוח הסמכת בתי הדין של העדות הדתיות השונות בדבר המלך במועצה – 1922. אלא שבענייננו אין מדובר באחד מאותם הקדשים (שעשויים היו לעורר שאלת תחולתו של סע' 41(א) לחוק הנאמנות). מדובר בהקדש - למעשה מכוח החלטה של פיק"א, ולא בהקדש לפני בי"ד דתי כלשהו. גם המבקש לא התיימר לטעון אחרת, אלא נסמך כאמור על פרשת נאמני ההקדשות שם הוכר הקדש – למעשה בלא כתב הקדש.